1.
לא תאמינו באילו נושאים הרי-גורל דנו השבוע בכלי התקשורת. מתברר, כל עלה מחשיפה דרמטית, שנתניהו שיקר בישיבת סיעת הליכוד.
ראש הממשלה לשעבר רק רצה לפתוח את נאומו בסיעה בסיפור חמוד. “אני בא עכשיו מהספר שלי בתלפיות, הסתפרתי… הסתערות כזו עוד לא ראיתי. אי אפשר היה לזוז. עמדו שם אנשים בחוץ, משכו אותי, קראו לי בקול בוכים לחזור”.
מילא היו מבקרים אותו על האיחור האופנתי הדי-שגרתי שלו. כשהיה ראש ממשלה, הסבירו שהוא עסוק בעניינים שברומה של מדינה. אבל היום הוא חוזר מהספר. אז האיחור מדוע?
אבל הם בחרו להתרכז בלהביך אותו. איכשהו הם השיגו קטע מצולם, בו נצפו רק שלושה אנשים. זה לא שמישהו נשבע או הוכיח שאין קטע לפני הקטע המצולם או קטע אחרי. הנה תצפו בעיניכם: הוא אמר “הסתערות”, אנחנו מראים לכם – שלושה בלבד.
אין ספק, שעסקינן בדברים ממש חשובים ומהותיים.
ביום המחרת הפיצה לשכתו סרטוני וידאו בהם נצפה המון אדם ב’הסתערות’. לא אצל הספר בתלפיות, אלא בשוק מחנה יהודה, לשם הגיע כדי לרכוש פלאפל.
אבל מדוע לבלבל את שונאי נתניהו לדורותיהם. הרי לא המוני אנשים מסתערים עליו בכל מקום, לא אלפים מאזינים לו בטוויטר. הוא לא מעניין איש. נקסט.
2.
תכלס’, חוץ מלשאוג במליאה, להעניק ליו”ר הכנסת מיקי לוי את התענוג לסלק את ח”כי האופוזיציה החוצה כפי שמשליכים זבובים – עם ‘קריאה ראשונה’ או בלעדיה – חוץ מכל הטוב הזה, אין לחברי האופוזיציה הרבה מה לעשות. רק לחרוק שיניים ולחכות שהזמן יעבור.
התקוות רבות, אבל בפועל כלום לא קורה. הכנסת הנוכחית בסך הכל מתפקדת יופי. זה מעצבן את הליכודניקים; זה מפוצץ ממש את אלו מבניהם שטוענים לכתר יו”ר הליכוד ומתביישים לעשות זאת בחייו הפוליטיים של המנהיג; זה מחריד את חברי הכנסת החרדים שהסתערו על הוועדות השבוע, כפי שמסתערים על כוס קפה אחרי צום. זה לא פשוט.
קול ראשון: “איילת או-טו-טו מגיעה לליכוד. היא תתקבל כמו מלכה, היא תתמודד על ראשות המפלגה ביום שאחרי נתניהו, אחרי שהיא תפרק את הממשלה הרעה הזו ישכחו לה את הכול”.
האמנם?
מצד אחד, לא קל לה לשקד בקואליציה הזו. אותם אלה הטוענים כי היא ממציאה “כאבי הבטן” – טועים. קשה לה באמת. אבל גם קשה לה לעזוב את נפתלי בנט, איתו היא צועדת שנים יד ביד. לא קל לעשות את הצעד.
עוד קול: “איילת תחבור לליכוד? השתגעת? שמעת מה ביבי אמר עליה בישיבת הסיעה האחרונה? הם יכפישו אותה, והיא תפרק להם ממשלה… עם כזה רפש, היא תחבור אליו? לא ולא. אולי אחרי שהוא יעזוב את הליכוד”.
נתניהו באמת לעג לה. “איילת המתייסרת… הכול הצגה. הם חושבים שהתרגיל הזה יצליח. הם מדברים ימין והולכים עם השמאל, זה לא עובד על אף אחד”, אמר בסיעה מול המצלמות.
יעזוב את הליכוד. מילת קסם, שכל-כך הרבה אנשים, משמאל ומימין, ממתינים לה בדריכות. אבל הוא לא עושה קולות של מי שמתכונן ללכת. הוא נראה עשוי מחומרי פלדה, רחוק מייאוש.
הוא ימתין על הקווים גם 6 שנים, אם יהיה צורך בכך, ממש כמו צ’רצי’ל בשעתו. ואז, כשיחזור, אף אחד לא יזכור את שמו של המחליף שאחז בהגה בתקופת ההמתנה. ממש כפי שאף אחד כמעט אינו יודע מה שמו של ראש ממשלת בריטניה בשנים בהן ישב צ’רצ’יל באופוזיציה.
3.
היו עוד תקוות: ש’ימינה’ תסתכסך עם רע”מ, שהתקציב לא יעבור, שגנץ ימאס ביחס המזלזל שהוא מקבל (רק השבוע תקפה אותו השרה מרב מיכאלי בישיבת סיעה ובציוצים, לא נעים) – ויערוק לזרועות נתניהו.
אפשר לומר, שהתקוות הללו נגוזו.
מצד שני, בפוליטיקה הישראלית אתה לעולם לא יכול לומר ‘לעולם לא’ על שום אופציה.
מי שראה את מפלגה העבודה פורשת מממשלת נתניהו השנייה, רק כדי להתפצל וחמישה חברים מתוכה ממשיכים לשבת עמו בקואליציה – מי שזוכר את אותו בוקר, לא יופתע לעולם משום דבר.
מי ששמע את שאול מופז כמעט נשבע בלילה בו ניצח את ציפי לבני בקרב על ראשות קדימה, שלא יישב עם נתניהו בשום אופן, ואז צפה בחבירה הלא אלגנטית שלו לקואליציה שלו, לא ימצא עצמו אף פעם נדהם ממה שקורה בפוליטיקה הישראלית.
ובעיקר, מי שצפה במחול האימה של נפתלי בנט ואיילת שקד עם מנסור עבאס וחבריו למפלגה האיסלאמית, לעולם, אבל ממש לעולם, לא יופתע מכלום.
“‘תחזרו’, אמרו לי האנשים כשיצאתי מהמספרה. בעזרת ה’, נעשה ונצליח”, הבטיח נתניהו.
זה יקרה? או שכן או שלא.
אבל אל תתנו לעצמכם להיות מופתעים, משום תרחיש. גם לא מהתרחיש לפיו הממשלה המוזרה הזו שורדת את מלוא ימיה. לא הגיוני, אבל הכול פה אפשרי.