עלי קלפיות ניפגש • הטור של ידידיה מאיר

 שני קוראים כמעט שכנעו אותי להיות נגדי השבוע. הם באמת נשמעו צודקים בהתחלה. הראשון תקף אותי על התמיכה ברובי ריבלין.

“ידידיה, אני מקווה מאוד לקרוא אצלך השבוע גינוי חריף לרובי ריבלין, המועמד שהרצת לנשיאות. הקדשת כל כך הרבה מקום בטור כדי לשכנע אותנו ואת הח”כים המתלבטים בליכוד ובבית היהודי וביהדות התורה ובש”ס להצביע בעדו רק כי הוא המועמד המתאים והוא יהיה נשיא ‘בסגנון יהודי’, כלשונך. כמה קטלת את המועמדים האחרים ואת הח”כים שחשבו להצביע אחרת.

אז הנה, היום הנשיא היהודי שלך איחל לזוג המפורסם מחמוד ומורל ‘בריאות, נחת ושמחה’. נכון, בתחילת ההודעה שלו לעיתונות הוא כתב ‘לא כולם חייבים לשמוח בשמחתם, אך כולם חייבים בכבודם’, אבל הוא לא עצר רק בגינוי האלימות (בנקודה הזאת אני כמובן מסכים איתו) אלא המשיך הלאה.

הוא הפליג ודיבר על כך שאנחנו עם חופשי בארצנו, וזו היא תורת ז’בוטינסקי, ועוד ועוד. ‘מחמוד ומורל מיפו החליטו להינשא ולקיים את חירותם במדינה דמוקרטית’, כותב המועמד שלך, ומשום מה בהודעה הזו הוא לא מציין כמו תמיד שהוא צאצא גאה של תלמידי הגר”א… אז זהו, שלא צריך להיות צאצא של הגאון מווילנא כדי לדעת מה הגאון מווילנא, או סתם יהודי פשוט, היה חושב על ‘חתונה’ כזו.

העובדה שנשיא מדינת היהודים מקפיד בהודעתו להימנע מלגנות בפה מלא את תופעת ההתבוללות – שעד השבוע חשבתי שהיא קונצנזוס לאומי – מחייבת אותו, והאמת שגם אותך, להסברים”.

 טרם יבש הצג וכבר שלח לי קורא אכפתי אחר את המייל הבא: “רק לפני כמה שבועות גדעון סער תואר בטור שלך כלוחם למען השבת, שאפילו החל לשמור שבת בחייו האישיים. הכותרת של הטור הייתה ‘וכל הכבוד לשר’ ואתה סיפרת שם איך סער, שגם לומד תורה לאחרונה, נלחם באומץ למען הדבר הכי קדוש, הכי בסיסי והכי אלמנטרי, בתל אביב ובכלל: הזכות והחובה לנוח בשבת. באמת כל הכבוד.

אני רק תוהה אם אחרי שיר ההלל הזה לשר הפנים, תמצא מקום גם להביע את דעתך על ההחלטה שלו השבוע. סער החליט לאשר גם ל’בני הזוג’ של זכאי חוק השבות לעלות איתם לארץ. חוק השבות הרי גם ככה רחב מדי, וכולם יודעים שבגללו עולים לכאן גויים גמורים שלעתים אין להם כל קשר ליהדות. אז במקום לסגור את הפרצה הזו, סער פתח פה עוד פרצה. ועוד איזו פרצה… ומה הוא כותב על הדבר הזה בהחלטה שלו? שמדובר במימוש של תכלית חוק השבות שהיא ‘ושבו בנים לגבולם’.

לי, כצופה מהצד, זה נראה כמו זיג זג מחושב היטב: הוא ביצע החלטה אחת שמרנית, ואז החלטה אחת מגה-ליברלית, כדי שאף צד לא יתקוף אותו יותר מדי. טוב, עזוב את סער, אני חבר מרכז ליכוד ואת מה שיש לי להגיד ל’גדעון מוקיר שבת’ אני אגיד בפריימריז. אני שואל מה איתך. נראה אם יהיה לך אומץ לחזור בך כעת ולהסביר לנו האם עדיין ‘כל הכבוד לשר’…”

 קודם כול, כיף שיש כאלה קוראים אכפתיים. זה עדיף על תגובות בנוסח “גדולללל!!!”. ולכאורה הם גם צודקים לגמרי, הם רק שכחו פרט אחד: ריבלין וסער הם פוליטיקאים. וסליחה אם לא הזהרתי מראש, אבל כל מילה טובה שאני אומר על פוליטיקאי היא מאוד מאוד נקודתית. היא יפה רק לאותו רגע ולאותה אמירה, נאום או הצעת חוק. באשר הוא שם. היא לא מבטאת, אף פעם, הערצה לכלל אישיותו ופועלו.

גם אנשים שמאוד הערכתי בפוליטיקה (חנן פורת והרב אברהם רביץ, למשל, שניהם ז”ל ואף זצ”ל) – לא הרשימו אותי בגלל היותם חברי כנסת, אלא בגלל דברים שאמרו וכתבו ועשו לאו דווקא בכנסת, אלא בחזיתות חשובות נוספות.

אני יכול להעריץ רבנים, מורים, יוצרים, סנדלרים (יש אחד ברחוב יפו בירושלים שאני יכול להסתכל שעות על המיומנות שבה הוא שולף מסמר אחרי מסמר מהפה ודופק אותו במכה אחת בול לתוך הסוליה), אבל פוליטיקאים? אני מקסימום מוכן לשבח החלטה מסוימת שלהם, כאמור, או בעת בחירות לחשוב שהם עדיפים, קצת או מאוד, על מועמד אחר (ואגב, אני אכן שמח שריבלין הוא הנשיא ולא מאיר שטרית, כי שטרית כנראה גם היה הולך לחתונה עם ברכה חגיגית, כמו שעשתה השרה יעל גרמן מ’יש עתיד’).

פרגנתי לסער ולריבלין בזכות עניינים מסוימים מאוד, ולא חשבתי לרגע שהם לא יאכזבו אותי לעולם. הרי אם יש משהו שהשנים האחרונות בפוליטיקה מלמדות אותנו, זה לא לסמוך על פוליטיקאים ובעיקר לא להתלהב מהם יותר מדי. אני עוד זוכר את השמחה שלי יחד עם רבים כשאריאל שרון הביס ברוב מוחץ את אהוד ברק (בזכות אותם גלי אהדה – 62% תמיכה – הוא גם נבחר אחר כך שוב לקדנציה שבה הוא מחץ את גוש קטיף).

אני מניח שלכל אחד מהקוראים יש את רשימת התקוות והאכזבות הפוליטיות הפרטית שלו, ובמפלגות המרכז זה בולט אפילו יותר מאשר בציבור הימני-דתי-חרדי. בכל פעם כוכב מרכז חדש מאכזב, ועדיין הקולות הנודדים האלה ממשיכים לתלות את יהבם במשיח התורן. כולנו זוכרים את ההתלהבות מאמנון ליפקין שחק ז”ל ומפלגת המרכז ז”ל שלו, ואחר כך משינוי, ומהגימלאים, וממפלגת קדימה, ואז מיש עתיד, ועכשיו פתאום מדברים בעיניים בורקות על משה כחלון. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו ואצביע לו.

 הרב שלמה וולבה זצ”ל, אחד מגדולי המשגיחים בעולם הישיבות ובתנועת המוסר בדורנו – אגב, הוא אף פעם לא אכזב אותי! – כותב בדיוק על הנקודה הזו בספרו ‘בין ששת לעשור’. השם הזה מבוסס על הביטוי “בין כסה לעשור”, כפי שנקראים בחז”ל עשרת ימי תשובה. מקובצות שם שיחות של הרב וולבה שנאמרו על “ששת” (מלחמת ששת הימים) ועל “עשור” (מלחמת יום כיפור).

במקורות, פרק הזמן הזה, “בין כסה לעשור”, נחשב מסוגל לתשובה, והרב וולבה טען שגם שתי המלחמות האלה פתחו הזדמנות נדירה לתנועת תשובה המונית. הוא יצא אז לקיבוצים, לתנועות הנוער ולבסיסי צה”ל המרוחקים ביותר, כדי להשמיע דווקא שם את קולה של תנועת המוסר.

אחרי מלחמת ששת הימים הוא כתב שהלב נפתח כלפי האמונה והיהדות בגלל הנסים הגדולים, אבל אחרי מלחמת יום כיפור נוסף שלב חדש: “המלחמה גילתה בפתע פתאום את אוזלת ידם וקלות דעתם של מנהיגים אשר הילת גבורה וניצחון עטרתם עד אז. ניפוץ האלילים ממשיך והולך… אני מאמין באמונה שלמה, שהמלחמות האחרונות באו לעורר ולקרב, להפנות אותנו מערכים בדויים אל אמיתתו של עם הנצח”.

אלא שכאן, בהקדמה לספר המיוחד הזה, הרב וולבה מציג תנאי חשוב. שימו לב מי צריך לדבר אל העם. הוא פונה דווקא אל מי שיושבים בתוך מבצרי התורה לצאת החוצה “כי הם קרואים לסייע בתהליך זה של שיבת העם לתורה ולמצווה. רק בהם תלוי הדבר, תלמידי חכמים שכבר הספיקו לספוג ש”ס ופוסקים וכבר זכו להיכנס פנימה לפרדס התורה. להם מחכים ההמונים – לא לפוליטיקאים. ההמון נלאה לשמוע אידיאולוגיות התפורות עלי מידת קלפי בחירות. רק בני תורה אשר עסק אין להם עם מפלגות – עליהם מוטל לקרב ולגלות את המאור שבתורה”.

איזו הגדרה מדויקת: אידיאולוגיה שתפורה לפי מידת הקלפי. זה הרי מה שעושים שם לרוב, בישיבות הארוכות עם כל היחצ”נים והאסטרטגים והסוקרים והדוברים. מגבשים אידיאולוגיה שתוביל בסופו של דבר להכי הרבה פתקים בקלפי. הרב וולבה לא כותב כאן על פוליטיקאים מסוימים, וגם לא תוקף את המנגנון הדמוקרטי, הוא רק מבקש שבפס הקול הציבורי יישמעו גם קולות אחרים, שלא חושבים כל הזמן על יום הבוחר.

כבודם של הפוליטיקאים במקומם מונח, אבל למה, למשל, הם אלה שמילאו את האולפנים בכל הגלים הפתוחים בחודש האחרון? כל ח”כ זוטר הפך למרואיין בכיר, בעוד אנשים מעניינים ומשמעותיים הרבה יותר נשארו בחוץ.

  אבל ח”כית אחת, לסיום, אני באמת חייב לשבח. מירי רגב. אל תצחקו. הרי סיכמנו שאפשר להסתכל על פוליטיקאים נקודתית, לפי החלטה.

אז נפלתי איכשהו על שידור חי של דיון שהתקיים השבוע בוועדת הפנים בראשותה. הנושא היה גיור, יותר מזה אני לא ממש יודע, אבל רגב ניהלה את הישיבה ביד רמה ובביטחון עצמי שאני לא חושב שח”כ ממפלגה דתית היה מעז להפגין.

“ההצעה שלכם קורעת את העם”, היא אמרה לנציגי משרד המשפטים, “אין לכם שום תיאום עם משרד הדתות, אני מציעה שתפעלו לאחדות העם ולא להפך”. מול שורת רבנים ומומחים ומשפטנים, וכמובן ח”כים דתיים ואנטי דתיים, הובילה רגב קו עצמאי, ואף אמרה: “אני לא דתייה, אתם מכירים אותי. אך יש לי כבוד, ואני לא מוכנה להביא למחלוקות ולקיטוב נוסף בעם. אי אפשר לפתוח מסלול שיהיה מנוגד, רשמית, לרבנות הראשית. יש לרבנות הראשית היום רצון להנגיש ולפתור בעיות, למה לעקוף אותה?

אני לא מבינה למה לא לשבת יחד עם הראשון לציון ולחזור אליי לכאן עם נוסח מוסכם. זה עניין יהודי מהותי, וגם אם אתם רוצים לעשות סדר, אי אפשר לשפוך את התינוק עם המים. זה אפשרי להגיע להסכמות, תחזרו אליי עם הבנות ברורות בין כל הצדדים!”

אנחנו כל כך רגילים לשיח מתנצל ומתנחמד שהיה משהו מרענן מאוד בגישה של הח”כית הליכודניקית המפורסמת לנושא הזה. היא מסתכלת כיהודייה מסורתית על הסוגיה הזאת ומדברת בפשטות, מהבטן, בלי לדפוק חשבון. אם מדברים כל הזמן על “להאהיב את היהדות על העם”, אז הנה, היא העם, וזה מה שהיא אומרת. כפיים.

רק בקשה אחת: אל תשלחו אליי מייל נגדי בפעם הבאה שמירי רגב תעשה פדיחות.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’