לפי נתוני הרייטינג, כמחצית מאזרחי ישראל נצמדו ברביעי בערב אל מסכי הטלוויזיה בציפייה לשמוע מראש הממשלה את הבשורה על עלייתו הסוערת השמימה של רב המרצחים מוחמד דף.
סוף סוף, הם קיוו, נתניהו מביא לנו את תמונת הניצחון. הציבור שחיכה למסר ביטחוני קיבל בתמורה מסיבת עיתונאים פוליטית למהדרין. אם כשעמד מעל לפודיום קשה היה להבין למה התכנסנו, אז אחרי שנתניהו השיב לשאלות העיתונאים המסר היה ברור: אני לא יודע אם מוחמד דף מת, אבל אני מת להרוג את בנט ואיווט.
כל אימת שהתייחס לחמאס ולהתמודדות בעזה היה נתניהו מחושב ומדוד. הוא דיבר מהראש. ברגע שנשאל על ביקורת שרי הקבינט על ההתנהלות ההססנית והתוצאות הלא ברורות של צוק איתן – הוא השיב מהבטן. שקול מול החמאס, מתלהם מול הקבינט. מתברר שכשנתניהו מרגיש שהכיסא שלו מתנדנד הוא מגיב מצוין ויודע לתקוף. חבל שלא ככה הגיב עד כה לטרור.
אנשים שנפגשו עם נתניהו בשבועות האחרונים יודעים שזו לא היתה התפרצות של רגע. שום דבר לא היה מקרי. הכל היה מתוכנן. נתניהו פרק במסיבת העיתונאים כעס גדול ועצום שבעבע בו מאז תחילת המבצע. עד אתמול הוא שיתף בכך אנשים ספורים. רק מתי מעט במערכת הפוליטית ידעו שהזעם הזה כלוא בו.
אתמול הוא הרחיב את המעגל ל-8 מיליון צופים.
דבריו של רה”מ לא כוונו לחמאס או לציבור בישראל. הם כוונו לשרי הקבינט ולשותפות הקואליציוניות, שאם לומר את האמת, לא סבל אותן מהרגע הראשון. נתניהו נכנס לממשלתו השלישית בחוסר חשק מובהק, בהתחשב בתוצאות הבחירות. הוא לא העלה על דעתו שיראה את בנט, שאותו פיטר כשהיה ראש המטה שלו, כשר בממשלתו.
הוא לא חשב לפגוש שם את לפיד עם 19 מנדטים, ובטח לא דמיין את יו”ר האופוזיציה שלעגה לו עם נאומי השטנה שלה בכנסת הקודמת, יושבת סביב שולחן הממשלה עם שישה מנדטים. זו לא הקואליציה שפילל לה. יותר משהוציא זעם של חודש וחצי על צוק איתן, נתניהו פרק אתמול תסכול שמבעבע בו כבר שנה וחצי על התנהגות השותפות הקואליציוניות.
הזובור בשידור חי היה נבון ומתבקש. מבחינת רה”מ זו לא היתה מסיבת עיתונאים, אלא הכרזת מלחמה. לא בחמאס, בשרי הקבינט. נפשו של נתניהו קצה בשרי הלייקים שמקיפים אותו בפורום הסגור הזה. כל סטטוס שנוסח על ידם ברהיטות, מוצג בפייסבוק כוועידה בינלאומית שתחלץ את המזרח התיכון מ-100 שנות סכסוך.
עבור נתניהו הגיעו מים עד נפש. עד עכשיו צפה מהצד בשרים מבלבלים את המוח באולפנים ועושים על גב הקבינט הון פוליטי: ארדן מתעקש שבכל ראיון שיוסיפו לשמו את התואר חבר הקבינט; לפיד שכח שהוא שר האוצר ומתמקד בטקסט אחד: מוחמד דף בן מוות; לבני במקום להציג תוכנית לקבינט מציגה אותה בטלוויזיה; בנט כבר תרגם את ההתבטאויות שלו לעליה במנדטים וליברמן, שתמיד נהנה מתדמית הביריון השכונתי, צובר תנופה וכוח. אפילו באופוזיציה, בוז’י ואראל מרגלית עברו דנוניזציה עד שלדנון לא נשאר כבר מה לומר. ההתבטאויות שבגינן פוטר דנון הפכו לטקסטים רכים לעומת מה שיוצא לשרים מהפה אל מול המצלמות. כל מי שמציע בתקשורת לחסל את חמאס מקבל מחיאות כפיים בכיכר, כל ביקור של שר בשוקדה צפון או רחלים ב’ מלווה בגדודי כתבים והצהרות לוחמניות.
אם עוזי לנדאו היה מפנה אחוז אחד מהאנרגיות שהוא מפנה באולפני הטלוויזיה בכל תוכנית אפשרית כדי לתקוף את רה”מ (באישור פטרונו ליברמן) לשוק התיירות הקורס, אולי היו מגיעים עוד כמה תיירים לישראל בזמן הזה.
במקום לכלות זמנם באולפנים, יכולים השרים לעשות מעשה בגין בהסכם חברון. בגין הבן הגיש את התפטרותו בינואר 97 ומאז לא ישב סביב שולחן הממשלה עד מרץ 2009. לנדאו יודע שההסתברות שבעוד 12 שנה יראה את שולחם הממשלה נמוכה ולכן לא עושה את המעשה הז’בוטינסקאי רב ההוד וההדר.
דווקא בתוך הליכוד, פרט למלמולים של אחד השרים, אין מי שתוקף את נתניהו. למעט שטייניץ וסגני השר אקוניס והנגבי, שמגבים בפומבי את נתניהו בכלי התקשורת, לא נשמעת נגדו ביקורת. גם השר כץ כשמופיע בטלוויזיה מדבר על תוכניתו להקמת אי מול חופי עזה ולא יוצא נגד רה”מ. בליכוד נדהמו השבוע לשמוע את אחד מחברי המרכז הקיצוניים המקורב לדנון מביע תמיכה ברדיו בנתניהו.
היום מתקבלות ההחלטות בפייס
לאורך כל הקדנציה נתניהו לא נלהב לכנס את הפורום הקבינט המדיני-ביטחוני. הוא מעדיף לקבל החלטות קריטיות אם לא בצמד, אז בשלישיה. בקדנציה הקודמת היתה השמינייה קודש הקודשים שלו. זה היה הפורום שבו דנו בסוגיות הרגישות והחשובות ביותר. לא דלף משם דבר. הדיונים היו ענייניים, חפים מאינטרסים פוליטיים ויצרים אישיים. הפורום היוקרתי תפקד כמועדון חברים סגור. הוא היה מכונס שעות על גבי שעות, אפוף ניחוחות עשן הסיגרים היוקרתיים של נתניהו, ברק וליברמן. פרט אליהם צורפו גם ישי, שטייניץ ויעלון, ובשל משקלם הסגולי הגדול גם בני בגין ודן מרידור. אז היתה השמיניה מכריעה בדיסקרטיות. היום מתקבלות ההחלטות בפייס.
הקבינט הנוכחי נכפה על נתניהו בהסכמים הקואליציוניים. כל אחד מחבריו הוא איש פוליטי. מרביתם ראשי מפלגות, או ששואפים להיות כאלה. שיקוליהם נגועים באינטרסים פוליטיים ובמחשבה איך יצטיירו כשהדברים ידלפו החוצה. נתניהו לא סומך על אף אחד מהם. העניינים הרגישים לא מובאים בפני השרים מחשש להדלפות, מה שנותן פתח לתלונות על כך שלא משתפים אותם בהחלטות. הביצה והתרנגולת. שטייניץ צורף לקבינט כמשקיף, כפיצוי על כך שהסתפק בתיק לאיומים אסטרטגיים. רה”מ רואה בו תואם- ביבי. גם אם לא כך הדברים תמיד, זה הדימוי שנוצר. הנאמנות של שטייניץ הוכיחה לנתניהו שצדק לגביו. בניגוד לרה”מ, שטייניץ סבור שיש לחתור להסדרה או להכרעה, אבל גם כשהוא חולק עליו הוא מעניק לרה”מ גיבוי.
היחסים העכורים בשמינייה התבטאו ביריבות בין שר הביטחון ברק, לרמטכ”ל לשעבר, יעלון. שורשי התיעוב ההדדי בין השניים ניטעו כשברק חטף לבוגי את תיק הביטחון. בקבינט הנוכחי היחסים עכורים בין כולם. נתניהו לא סופר את לפיד, ליברמן ורה”מ לא מדברים, בנט ושר החוץ יריבים, לבני ושר הכלכלה מסוכסכים, וכולם מאוחדים נגד בוגי חולצה אפורה ונתניהו. בחלק מהדיונים השרים מתנגדים כי רה”מ ושר הביטחון תומכים, או תומכים כי השניים יוצאים נגד. לפעמים גם האופציה של דיונים ענייניים עולה על הפרק.
היה מי שנזכר אמש במסיבת העיתונאים שכינס שרון במשרד הביטחון בקריה ביום הפיגוע בבית שאן ב-2002, שהיה גם יום הפריימריז בליכוד. כולם היו בטוחים אז שרה”מ ידבר על הפיגוע, אך שרון הרעים בקולו שוב ושוב בשידור ישיר: אל תתנו לטרור להשפיע, לכו להצביע.
על דבר אחד שרון ונתניהו הסכימו: הטרור הוא זה שמכתיב את המצב הפוליטי בישראל. נתניהו מבין היטב, אם מוחמד דף מת- נתניהו חי, אם דף לא דפדף לעולם הבא ונותר בחיים- נתניהו משול למת פוליטית.
חמאס הציל את אזרחי ישראל מהממשלה שלהם עצמם
כשסיים לעדכן את נשיא המדינה, רובי ריבלין, על ארוחת צהריים צמחונית, נתקל הרמטכ”ל בני גנץ, בלובי של משכן הנשיא בח”כ לשעבר, שי חרמש. השניים מכירים היטב. ח”כ לשעבר מקדימה, תושב כפר עזה, היה בן 25 כששימש מרכז המשק ופגש באביו המנוח של גנץ, מנהל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית. גנץ האב היה אז הדמות החשובה ביותר עבור ההתיישבות הקיבוצית בשנות ה-60 וה-70. ברצותו נתן לקיבוץ טרקטורים, קומביינים, בארות מים, עגלים וצינורות השקיה, וברצותו לקח. הוא היה השריף, המושל, המלך של ההתיישבות החקלאית.
את כל מה שגנץ האב נתן לקיבוץ, הטנקים והנגמ”שים בפיקודו של הבן השחיתו בחודש האחרון. השטחים החקלאיים של כפר עזה הפכו לשטחי כינוס והקיבוץ נראה עכשיו כמו אחרי פוגרום. “אתה חושב שניתן יהיה לשקם את השטח? אתה יכול להבטיח לי שלא יהיו פצמ”רים לעוטף עזה?”, שאל חרמש את גנץ. הרמטכ”ל חייך. “אני לא יכול להבטיח לך כלום”, אמר.
נתניהו, יעלון וגנץ לא הצליחו לספק את הסחורה עד כה. ישראל מסיימת את החודש הזה כשחמאס על הרגליים, אפילו לא מתנדנד. הוא הצליח לשתק את נתב”ג, לעצור את הרכבת לשדרות, ולהרוס לנו באופן כללי את אוגוסט. חמאס חטף אבל עדיין הוא זה שקובע באיזו שעה ירוצו מאות אלפים בגוש דן למרחבים המוגנים. בעולם הערבי מצטיירת ישראל כחסרת אונים. עם כל הטכנולוגיה והדם ששילמה, היא לא מצליחה לעצור ארגון הטרור. זה שורש התסכול של הציבור הישראלי. ניקינו את המנהרות אבל זה לא עושה רושם על אף אחד. גם לא על חמאס שיצא מהבונקרים, ראה את ההרס, ולא השתכנע שצריך לחתום על הסכם הסדרה.
ישראל, מנגד, היתה מוכנה לעשות הכל כדי לחתום ולברוח. לפני יומיים כמעט חתמה המשלחת הישראלית בקהיר על מסמך הבנות עם חמאס שאינו כולל את פירוז הרצועה. לדברי גורמים מדיניים, הדרג הצבאי הוא זה שדחק במדיני לקבל את הסכם ההסדרה (כמו גם את הפסקות האש הרבות) למרות שידע שמדובר בהסדר גרוע. לו היה מובא לאישור הקבינט, הם היו נדרשים לאשרו בידיעה שבעוד חודשיים הכל יתפוצץ והאש תתלקח שוב. אם חמאס לא היה נסוג, זה היה הסיכום שנחתם. בסוף יתברר שחמאס הציל את אזרחי ישראל מהממשלה שלהם עצמם.
שבוע קודם לכן עמדה ישראל לחתום על מסמך גרוע בהרבה. גורמים מדיניים שנחשפו לפרטים מגדירים אותו כ”נוראי” למדינה. הוא לא כלל פירוז אך היה בו סעיף שמאפשר לפלשתינים הקמת נמל ימי בעתיד. נקודת המוצא של הדרג הצבאי היתה שהתוכנית הזו לא תצא לעולם אל הפועל ועל זה ישראל כמעט חתמה. עדיין לא למדו שצריך להאמין לחמאס.
זה היה אותו המסמך שליברמן נחשף אליו ושרי הקבינט לא. הנטיה במערכת הביטחון היתה לקבל את ההסכם. בחלוקת עבודה קלאסית הדרג המדיני אמור להיות יותר מאופק מהצבאי ולא ההיפך. אלא שנתניהו נתקל במטכ”ל שבסך הכל רוצה לחזור הביתה בשלום ולא בגנרלים שצריך לרסן. וזה מתאים לו. אין דבר שנתניהו מתאווה אליו יותר משקט מבלי לשלם מחיר. שיווקו לנו את זה כאילו נתניהו מאופק, אבל יש גורמים מדיניים אומרים שהוא נגרר אחרי הדרג הצבאי, שאימץ כל מה שהציעו הרמטכ”ל ושר הביטחון. אם הדברים נכונים, האחריות לדשדוש היא של הדרג הצבאי.
לשיטתה של מערכת הביטחון המבצע הסתיים בניצחון: ישראל הרגה לחמאס יותר ממספר האבידות אצלנו, וכיפת ברזל הביאה לאי יעילות של הרקטות, ולכן חתרה להפסקות האש שיביאו לסיום הלחימה בדרום.
חידוש הטפטופים אתמול, שבינתיים הפכו לגשם כבד, הוכיחו שההנחה היתה מוטעית. נתניהו קיבל מחמאס צ’אנס נוסף. רגע לפני שהתחיל עליו העליהום, נראה שהחיסולים הבוקר החזירו את נתניהו שבועיים אחורה, לשיא הפופולריות שלו. מאז הפסקת האש שהופרה החל נתניהו לאבד תמיכה. חיסולם של שני הבכירים הבוקר ברצועה מזניק אותו חזרה.
נתניהו ולפיד: שני מתאגרפים עייפים בזירה
הפסקת האש – שבינתיים הסתיימה – יצרה אשליה שהכל נגמר וכולם חזרו לשייט על פני הגלובוס כמה שיותר רחוק מעזה. יו”ר ועדת החוץ והביטחון זאב אלקין טס לאומן, סגן שר החוץ צחי הנגבי לארה”ב, לפיד לגרמניה, פאינה קירשנבאום לאוקרינה ואפילו חנין זועבי קפצה לקטאר. רק נתניהו ניצל מחופשה משפחתית בצפון. אולי יפצה את עצמו בחודש הבא בניו יורק, אם יחליט לנסוע לאו”ם להתאוורר קצת מהמזרח התיכון.
במערכת הפוליטית יש מי ששמע את ליברמן מאשר לאנשיו חופשה עד דצמבר. בינואר כולכם פה, אמר להם. משפטים מהסוג הזה מקפיצים את בורסת ההימורים של מועד הבחירות. אם ללפיד היה היגיון פוליטי, הוא היה מוביל לבחירות כבר עכשיו. מצבו מזכיר את הבדיחה השחוקה – כשעוצרים אדם שנפל מקומה 80 בקומה ה-30 ושואלים מה מצבו- הוא עונה בינתיים בסדר. הסקרים מנבאים לו כרגע 10 מנדטים, ואולי עדיף לו לקטוע את הצלילה עכשיו. לכן הוא מתעקש על העברת מע”מ אפס, הוא חייב הישג לבחירות. נתניהו מנגד, מתגייס כדי להעביר את החוק – רק שלפיד לא יעזוב. אבל יש מי שלוחש לנתניהו ההיפך: אם תעביר לו את מע”מ אפס, יהיה לו הישג והוא יוביל לבחירות. זו הדילמה של נתניהו. כרגע גורלם כרוך זה בזה. כמו שני מתאגרפים עייפים בזירה. שניהם מרוטים ופצועים. אחד מהכלכלה, השני מהמלחמה.