כמה יפה היא ארץ האבות, תהיתי לעצמי בין פס האטה לסיבוב חד באחד מכבישי גוש עציון.
כמעט דמיינתי את המלך הורדוס בהדר פארו ואת שיירות ישראל העולים לרגל… עד שהדמיון פגש את המציאות.
פה על הכיכר, רכב צבאי מאיים, ומסביבו חיילים דרוכים, עיניהם סורקות את הסביבה, הנשק בידם מוכן לאש.
בחורים צעירים כל- כך מסתתרים מאחורי ציוד כה כבד, מוסווים תחת מעטפת של רוגע, אדישות ושליטה.
מגנים עלינו.
ואז חשבתי עליך. אתה שכבר לא איתם. אתה שכבר לא פה, לא איתנו.
מכירה אותך בלי להכיר, דרכינו נפגשו כשנעלמת. נפלת בקרב אכזר, כזה שמפחדים לקרוא לו מלחמה.
היו רגועים, זהו רק מבצע. מבצע מהסוג המכסח. הכל ב- 50 %, חיים או מוות.
אתה נפלת למען המולדת, ועל שום כיכר כבר לא תעמוד.
מדליקה את הרדיו. חדשות שבהן שום דבר לא חדש. עוד הפסקת אש שהופרה. הותקפנו, החזרנו, נצחנו, אך בעיני הדעת הבינלאומית – תמיד נכשלנו.
כמה דקות וביבי שלנו יתנצל, יצטער, יעודד, וישלח את כולם לסבב נוסף, עד להפסקת האש הבאה.
אך את כל זה כבר לא תשמע. העולם כהרגלו נוהג, ואתה כבר לא פה.
מילואימניקים חזרו הביתה ונקראו שוב, אחרים עדיין מחכים, אבל לא אתה. נשארת שם. הם חוזרים אבל צריך עוד זמן. הרבה זמן ואורך רוח, הוא אומר.
מה זה משנה? אתה כבר לא פה.
אני רואה אמהות מחבקות, וחושבת על שלך. אותך היא תמשיך לחבק בחושך, בלילות בהם היא לא תישן יותר. היא תחפש אותך בחדר שהוא כבר לא שלך, בערימת כביסה שפחתה, במיטתך הריקה, ותשפוך את כל העצב והתסכול על כרית שלעולם לא תחזור להיות יבשה .
אני משחזרת לילות ואזעקות, את חלקיק השנייה בו כבר אין סדר הגיוני. על הרגע בו אני תולשת את הבן הקטן שלי ממיטתו בפעם המי יודע כמה, ורצה לחדר המדרגות, כשכל רצוני הוא רק להגן עליו ולחבק אותו. בשקט מתחננת שלעולם לא יקרה לו דבר.
את האזעקות כבר לא תשמע, אמך יותר לא תחבק אותך ולא נותר לה למה להתחנן. הפעם אתה הוא זה שהגן עליה, והיום אתה כבר לא פה.
החופש הגדול, ט”ו באב, ועוד כאלה עברו בלעדיך. חתונות התבטלו והאורחים ליוו אחרים כמוך בדרכם האחרונה במקום לחופה.
אני מתקרבת לצומת וליבי נצבט. כאן נחטפו- נקטפו שלושה מילדינו, הולידו אחריהם את “שובו אחים”, ומשכו את “צוק איתן”.
הזמן עובר אך ההתקדמות במבצע מוטלת בספק. התחושה הכללית כבר לא כזו בטוחה והעורף מותש.
איפשהו עמוק בלב, כולנו מקווים שלא לשווא נלקחת.
אתה כבר לא פה. אתה כבר לא תשמע, לא תעמוד ולא תגן, אך כצוק איתן לנצח בליבי תיחרט. אתה, והנופלים האחרים. אתה כבר לא פה, אך עדיין אני יכולה לכתוב לך.
מפקד פלוגת הסיור של גבעתי, בניה שראל ז”ל, היה אמור להינשא הערב. ה’ יקום דמו.