איך לא רעדה ידך, נפתלי, כשלחצת את ידו אחרי הנאום המסית הזה?

דברי ההסתה, השנאה והארס של יאיר לפיד אתמול מעל דוכן הכנסת, נגד מי שהוא כינה “צאצאיו האידאולוגים של יגאל עמיר” – אמורים להדיר שינה מעיני כל אדם שאחדות עם ישראל חשובה לו.

כבר שנים לא נשמע נאום רווי שנאה כל כך בישיבת האבל הממלכתית בכנסת.

עם השנים הלכה ודעכה אווירת ההסתה והשיסוי שאפיינה את היום הזה, ולמעט חריגים בשולי השמאל הקיצוני (בעיקר בתפקיד “המשפחה”), הלך והתגבש קונצנזוס לאומי לפיו הציבור על כל גווניו מתלכד סביב ההתנגדות למעשה הרצח, ללא קשר לדעות פוליטיות ואידאולוגיות.

והנה קם לפיד להדליק וללבות מחדש במכוון את אש השנאה בין קבוצות שונות בעם. להסית נגד ציבור שלם שאתה, נפתלי, כינית עם כניסתך לפוליטיקה “האחים שלי”.

אין לי מושג מדוע בחר לפיד לשאת נאום אלים כל כך, מתלהם כל כך, נאום שכבר בתחילתו סתר לחלוטין את דבריך-שלך על כך שאסור לקרוע את העם, את הקביעה שלך שלא הדתיים ולא הימין רצחו את רבין, את החוויה הכואבת שלך מאותם ימים על חוסר הצדק שבהאשמת-השווא כלפי ציבור שלם.

אין לי מושג מדוע בחר לפיד בשיסוי הזה, אבל הבחירה שלו מפריעה לי הרבה פחות מאשר הבחירה שלך.

אתה, נפתלי, בחרת ללחוץ את ידו של לפיד אחרי הנאום המסית הזה. את היד שכתבה את נאום השטנה – לחצת, והלחיצה הזו מכאיבה לי הרבה יותר.

לחיצת-היד הזו, היד שזה-עתה סטרה באלימות בפניהם של אחיך – מסמנת שותפות חסרת גבולות, חסרת שיקול-דעת, חסרת מעצורים. שותפות מתמכרת ומסוכנת.

•

נאום השטנה של לפיד הזכיר לי יותר מכל את מאמר הפרשנות המלומד שכתב לאחר הגירוש והעקירה מגוש קטיף.

לפיד שאל אז מדוע היה צורך בעצם בתכנית ההתנתקות, והסביר שבעצם לא היתה להתנתקות שום תועלת מדינית או ביטחונית, ועם זאת – תועלת אחת משמעותית, ומטרה ראויה אחת כן היתה לה: ללמד את המתנחלים לקח, להחזיר אותם לגודלם הטבעי, לוודא שהציונות הדתית לא תרים ראש.

בשביל המטרה החשובה הזו נכון ומוצדק היה, לדעת לפיד, לעקור 10,000 איש מבתיהם, להרוס את חייהם, למסור חבלי ארץ לערבים ללא הסכם, להכניס לסכנה את כל תושבי הדרום – הכל הכל מוצדק כדי לדרוך על האחים שלך, נפתלי.

אתמול במליאת הכנסת ראינו ושמענו שלפיד של היום לא שונה בשום דבר מלפיד של אז. אותה שנאה בוערת בו, אותו בוז עמוק כלפינו, אותה שאיפה לדרוך עלינו, אותו ארס שיכול להביא לאותם מעשים איומים שהוא הצדיק.

ואתה לוחץ את ידו בלי גרם אחד של מחאה, נפתלי. למה?

האם אינך רואה לאן מוביל אותך השותף הזה? כיצד הוא רוכב עליך כל הדרך אל מטרותיו האיומות? האם אינך שומע, בין השורות של נאום השטנה שלו, את השתיקה הרועמת שלו בשעה שהוא עומד ליד מזכיר המדינה האמריקאי שמכריז על הקמת קונסוליה לפלסטינים מעל הראש שלנו בירושלים בירת ישראל?

השתיקה של לפיד מסוכנת לא פחות מהנאום שלו, והשתיקה שלך, שלך נפתלי, שעד לרגע זה לא מחית על שתיקתו אז, וגם לא על דבריו של שר החוץ האמריקאי – השתיקה שלך מדאיגה עוד יותר.

האם תופי התם-תם שאתה מנגן לעצמך בפזמון החוזר על אחדות מזויפת, אחדות עם מי שיורק על האחים שלך, האם הם מחרישים את אוזניך עד שאינך שומע לא את נאום השטנה, ולא את השתיקה-כהסכמה?

כמה חרש, עיוור ואילם אפשר להיות אל מול הלהט הזה של לפיד שותפך? האם גם את הקנאק אינך שומע? את הקנאק של רמיסת אחיותיך, כ-4,500 נשים בנות הציונות הדתית שרק אתמול ביקשת את קולן בקלפי, והיום אתה מאפשר לשותפיך לדרוך עליהן, לחנוק אותן כלכלית, לחמוס מהן את הסבסוד למעונות היום, כדי לאלץ אותן להיכנע ולהוציא את בעליהן מהישיבות ובתי המדרש אל המקום הקדוש באמת בעיני לפיד – אל “שוק העבודה”.

אתה שומע את הקנאק האכזרי הזה, שסוחט מנשים נפלאות ומסורות החלטה קשה מנשוא: לגדוע את לימוד התורה של בעליהן או לגדוע את עבודתן ולימודיהן שלהן? היו ימים בהם קראת: “מי שאוהב את תורת ישראל – שיבוא אתנו”.

ועכשיו? היד הזו של לפיד שלחצת אתמול, היא לא רק היד שכתבה את נאום השטנה, היא גם היד שכותבת את התבחינים החדשים שדורסים את אחיותיך. כשאתה לוחץ אותה – היא לוחצת עליהן לחץ בלתי נסבל.

כשקראתי לך אתמול במליאת הכנסת, שעליך להתבייש בדברים של השותף שלך, הסתובבת אלי והיבטת לרגע לאחור. אבל רק לרגע.

אנחנו נותרנו מאחור, נפתלי. אתה שועט קדימה עם שותפים שעושים הכל כדי לרמוס אותנו, בדרככם המשותפת.

כמה כואב!

• אורית סטרוק חברת כנסת בסיעת הציונות הדתית