היישוב ניל”י הוקם בשנת 1981 על-ידי גרעין מתיישבים שתיארו והציגו עצמם כ”חילונים”, ובמהלך השנים גדל והתפתח. בכניסה ליישוב מוצב שלט ובו נכתב “ניל”י יישוב קהילתי חילוני”.
בתביעה שהגישו אברהם בן חמו, יחיאל אביצרורו ואמנון מיארה נגד הוועד המקומי של היישוב ניל”י והמועצה האזורית מטה בנימין – ונידונה בפני השופט אליעד וינשל מבית משפט השלום לעניינים מקומיים מעלה אדומים – דרשו העותרים כי משלט הכניסה ליישוב וכן ממסמכים נוספים תוסר המילה “חילוני”.
תחילה התיישבו ביישוב 24 משפחות ועם השנים התפתח היישוב וכיום הוא מונה כ-400 משפחות.
בין הצדדים אין מחלוקת כי במהלך התקופה שמאז הקמת היישוב ועד שנת 2004, מדובר היה ביישוב בעל צביון חילוני והדבר מתבטא היטב בפרסומים אודות היישוב בתקופה זו.
באשר לצביונו של היישוב היום, אין מחלוקת כי פעילויות מרכזיות מטעם היישוב מתבצעות בשבתות ובחגים, לרבות מסיבות ופעילויות בבריכה. לצד זאת, עם השנים נטלו על עצמן חלק מהמשפחות עול תורה ומצוות ומשפחות נוספות המקיימות אורח חיים דתי הצטרפו ליישוב.
אין גם מחלוקת כי עשרות משפחות, אשר מהוות כ-10 עד 15 אחוז מהמשפחות ביישוב, מנהלות אורח חיים דתי או מסורתי.
“למרבה הצער התפתח מתח בין הקבוצות ביישוב ולאורך השנים התנהלו מספר הליכים בין הצדדים הנוגעים לשירותי הדת ביישוב”, כותב השופט בפסק הדין.
בראשית שנת 2016 הוגשה עתירה לבג”צ בדרישה לפתיחה מחדש של המקווה ביישוב. הליך זה הסתיים בהסכמה, תוך קבלת העתירה ומתן צו לשיקום המבנה למקווה ציבורי בישוב.
בהמשך הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים קבוצת תושבים וזו הסתיימה עם מינוי בורר על-ידי רשם האגודות השיתופיות. בסיומו של הליך הבוררות ניתן פסק בורר אשר נדרש לשאלות שבמחלוקת בענין הפעלת מוסדות דת ובמסגרת זו התייחס גם לצביונו של היישוב.
בסעיף 130 לפסק הבורר צוין: “מזה מספר שנים קיים בכניסה ליישום שלט המכריז שמדובר ביישוב ‘חילוני’, ולא הוכח שהדבר גרם לפגיעה מהותית כלשהי בחיי התושבים הדתיים ביישוב”.
באשר לשלט המוצב בכניסה ליישוב, הרי שאין מחלוקת כי שלט אלקטרוני הנושא כיתוב “ניל”י יישוב קהילתי חילוני”, הוצב עוד בשנת 2011. לאחר מכן הוצב שלט גדול יותר ובהמשך הוחלף השלט בשלט קבוע.
במסגרת הליך הבוררות, התבקש בשנת 2017 צו מניעה בהקשר לשלט. הבקשה נדחתה בהחלטת הבורר שציין: “החל משנת 2011 מוצב בפתח היישוב שלט אלקטרוני הנושא הכיתוב האמור”, ולאור זאת “חל שיהוי ניכר ומשמעותי בהגשת הבקשה”.
בהמשך זנחו המבקשים באותו הליך, שחלקם העותרים בהליך זה, את בקשתם בהליך העיקרי שהתנהל בפני הבורר.
“בעתירה זו מבקשים העותרים לתקוף את מנהג היישוב לכנות עצמו כ’יישוב חילוני’. לטענת העותרים, הכיתוב בשלט פוגע ברגשותיהם, מהווה אפליה פסולה ופוגע בזכויות הייסוד של העותרים”, מגולל השופט בפסק הדין. “עוד נטען כי בשנת 2011 חלה תפנית ביחסים בין הקבוצה החילונית לקבוצה דתית בעקבות ‘גזירות’ נגד הציבור הדתי והמסורתי. במסגרת זו נטען כי התקנת השלט באותן שנים היתה חלק מהמהלך. בנוסף נטען כי העתירה מתייחסת להתקנת שלט קבוע שהחליף שלט קודם”.
העותרים ביקשו בעתירה כי יוסר השלט המוצב בכניסה ליישוב שעליו כתוב ‘נילי ישוב קהילתי חילוני’; מחיקת המילים ‘יישוב חילוני’, או ‘שנוסד כיישוב קהילתי חילוני’, מפרסום אודות היישוב בדף מידע ובאתר האינטרנט של הישוב והמועצה האיזורית. כמו כן הוצגה בקשה כי יינתן צו שימנע פרסום עתידי בו יוצג היישוב כיישוב חילוני’.
המשיבים – הוועד המקומי של היישוב ניל”י והמועצה האזורית מטה בנימין – טוענים שיש לדחות את העתירה על הסף עקב שיהוי כבד בהגשתה.
לשיטתם, שלט הכניסה ליישוב המציין כי מדובר “ביישוב קהילתי חילוני”, מהווה פרסום המשקף את צביון היישוב, כפי שלא השתנה במשך ארבעים השנים שחלפו ממועד הקמתו. באשר לציביונו של היישוב היום, נטען שמדובר ביישוב בעל ציביון חילוני מובהק, כאשר פעילויות מרכזיות מתבצעות בשבתות ובחגים.
לגופם של דברים נטען, כי העותרים, שהם שלושה בתי אב בלבד ופחות מאחוז מתושבי היישוב, מבקשים לשנות את אופיו וציביונו של היישוב, לרבות מחיקת ההיסטוריה הייחודית של היישוב.
השופט כותב: “לאורך העתירה ובטיעוני באי כוח העותרים בדיון, עוברת כחוט השני טענה מרכזית שלפיה השימוש במונח ‘חילוני’ מתבצע כחלק ממהלך של הדרת האוכלוסייה הדתית ביישוב. במסגרת זו נטען כי נעשה שימוש במונח זה על מנת למנוע בשירותים דתיים הנדרשים לתושבי היישוב. לו הייתי סבור שהעותרים ביססו טענתם זו, הרי שנראה שדין העתירה היה להתקבל על אף השיהוי בהגשתה. הזכות לקבלת שירותי דת מוקנית לכל אדם ואין לעשות שימוש בהגדרות הנוגעות ל’צביון היישוב’ כדי להימנע מכך.
“אלא שלא כך הם פני הדברים”, כותב השופט, “בהקשר זה אין כלל מחלוקת בין הצדדים והמשיבים הדגישו בתגובות מטעמם כי ללא קשר להגדרת היישוב, על המשיבים לאפשר למשפחות הדתיות ביישוב לקיים אורח חיים דתי, לרבות הפעלת מוסדות ציבור לשם כך. במסגרת זו צוין בתגובת שביישוב קיים בית כנסת פעיל, קיים חוט עירוב, ומתבצע מהלך לחידוש פעילות מבנה המקווה”.
כיוון שכך, קובע השופט: “בהקשר זה אני מקבל במלואה את עמדת המשיבים. הגדרת יישוב כחילוני אינה יכולה לשלול את זכותם של תושבי היישוב לקיים אורח חיים דתי. ממילא שאין בעצם הזכות לקיים אורח חיים דתי כדי להצביע על פגם במישור החוקיות בשלט המוצב בפאתי היישוב”.
לאחר שהשופט הסיר מהדיון גם את טענת העותרים לגבי פרסומים והחלטות עתידיות – הוא כותב: “המשמעות היא כי העתירה מתמקדת למעשה בבקשה למחיקת המילה ‘חילוני’ משלט הכניסה ליישוב ומפרסום באתר האינטרנט” של המועצה האיזורית.
“לאחר שמיעת טענות הצדדים וקריאת הטיעונים, נראה שבבסיס המחלוקת בהיבט הקשור לטענה לפגיעה בזכויות עומדת גם השאלה ‘מיהו חילוני’, או במילים אחרות המחלוקת בדבר הגדרת המונח ‘חילוני’ ומשמעותו.. העותרים חשים כי הגדרת היישוב כחילוני משמע הגדרה שלילית כיישוב אנטי דתי ולתחושתם יישוב המבקש להדיר את האוכלוסייה הדתית.
“לעומת זאת טוענים המשיבים כי הגדרת היישוב כחילוני נועדה להבהיר שהיישוב מקיים אורח חיים חופשי המאפשר לכל אדם לקיים את אורח חייו, ללא הפליה ותוך מתן שירותים לכלל התושבים.
“מחלוקת זו נוגעת לשורש הגדרת הזהות ‘חילוני’: האם כמונח המשמש להגדרת אדם שאינו דתי או אדם המתנגד לדת (הגדרה שלילית), או שמא כמונח המבסס הגדרה חיובית על בסיס קיום אורח חיים חופשי המאפשר לכל אדם לקיים את אורח חייו בצורה חופשית ובתוך הקהילה.
“המשיבים הבהירו במסגרת טיעוניהם שהם מכוונים להגדרה הכוללת והחיובית, והדגישו כי היישוב קולט מתיישבים דתיים ומסורתיים ופועל לאפשר שירותי דת. חזקת חוקיות המינהל פועלת לטובת המשיבים. בנוסף נראה שהמציאות בישראל מחזקת השקפה זו. המונח חילוני אינו משקף בהגדרה השקפה אנטי דתית, אלא השקפה פלורליסטית הרואה בחופש לנהוג כהשקפת עולמו של הפרט כערך מכונן מרכזי.
“בהקשר זה אפנה למחקר שנערך ובו נמצא כי מתוך 46% מקרב תושבי ישראל המגדירים עצמם ‘חילוניים’, רק 3% מגדירים עצמם ‘חילונים אנטי דתיים’ בעוד 43% מגדירם עצמם ‘חילונים לא אנטי דתיים'”.
השופט ממשיך: “באשר לשאלה האם הגדרת היישוב ניל”י כיישוב ‘חילוני’ היא הגדרה ראויה וסבירה, הרי שנוכח חלוף השנים הרבות איני סבור שנכון להכריע בשאלה במסגרת עתירה זו ודי בכך שאין העתירה מבססת פגיעה משמעותית בזכויות ובעקרון שלטון החוק, יש כדי להצדיק את תחייתה עקב השיהוי הכבד שנפל בהגשתה.
“אשוב ואדגיש כי כמובן שאין באמור כדי להביע עמדה בשאלה האם ההחלטה להותיר את השלט במקום היא ההחלטה הנכונה. בית המשפט הדן בעתירה מינהלית אינו נדרשת אלא לביקורת השיפוטית על מעשה המינהל בהתאם לעילות המשפט המינהלי.
“בנוסף מובן שבאפשרות הגורמים המוסמכים לשנות בעתיד את ההתנהלות. בהקשר זה ולהשלמת התמונה אציין כי על מנת ליישב המחלוקת ולנסות להביא לפשרה הצעתי במהלך הדיון שהמונח ‘חילוני’ יוחלף במונח ‘חופשי’. בא כוח העותרים נטה לקבל הצעה זו ואולם בא כוח המשיבים סירב לדון בכל שינוי בשלט המוצב בכניסה ליישוב.
“משלא מצאתי כי קיימת עילה משפטית למתן צו מוחלט, הרי שמובן שלא ניתן לחייב בהסכמה זו ואולם ולשם פיוס ואחווה אשוב ואציע כי הנושא יישקל. המונח ‘חופשי’ הוא המונח המקורי בו עשו יהודים המכונים כיום חילונים שימוש לשם הגדרתם. מונח זה משקף את המשמעות החיובית של ההגדרה ואת ההכלה לכלל הקבוצות ובפרט כאשר ענייננו ביישוב קהילתי קטן יחסית”.
השופט דחה את העתירה וקבע, כי העותרים יישאו בהוצאות וועד היישוב בסכום של 2,000 שקלים ובהוצאות המועצה האיזורית בסכום כולל של 1,000 שקלים.