ועדת החקירה לאסון מירון: רמי שמש, יועץ הבטיחות שנשכר על ידי ‘המרכז הארצי למקומות הקדושים’ להעניק חוות דעת על בטיחות מתחם ציון הרשב”י, אמר היום (ראשון) בעדותו בוועדה כי אירועים דתיים בישראל אינם עומדים בתקני בטיחות – משום שאין די פתחי מילוט.
לדבריו, באירוע בכותל המערבי, שבו משתתפים 30 אלף בני אדם, יש רק שלושה פתחי מילוט. צריך שיהיו 31 פתחי מילוט. הוא ציין כי במירון יש רק 10% ממספר פתחי המילוט הנדרשים.
הוא ציין, כי דרושה חצי שנה כדי להכין את אתר ציון הרשב”י לכשירות.
“הגעתי פעם ראשונה ב-2012 והייתי בשוק מהאירוע”, סיפר שמש. “יצאתי פעם ראשונה מבועת מאירוע. לא נתקלתי בדבר כזה ואני עושה הרבה אירועים גדולים”.
הוא הוסיף: “היכולת לקבל החלטה באירוע כזה ושההחלטה תקבל תוקף בשטח, היא אפס. אין מפיק לאירוע, אין דמות שאיתה אפשר לדבר ועכשיו עושים ככה או אחרת. התחושה הייתה שהאירוע מתנהל מעצמו. למרות שיש מערכות קשר, ויש משטרה ומאבטחים, אבל ראייה מערכתית כוללת לא ממש”.
לדברי שמש, בשנת 2012 היו יציאות חירום שמאפשרות כניסה של לא יותר מ-7,000 אנשים. לדבריו, ב-2015 היו שם כ-150 אלף אנשים ברגע נתון. “גם כשהאתר יפתח הוא לא מתאים לאירוע. האתר לא יכול להכיל יותר מ-12-15 אלף איש. התנאים בהר בעייתיים מאוד – מעברים תלולים, אין מספיק יציאות מילוט”.
בעוד כשבועיים הוא צפוי להשלים את חוות דעתו, שתכלול גם המלצות. “אפשר לקיים את ההדלקות בכניסה ליישוב באיזורי החנייה, שם זה מישור, הוא פתוח, יש יציאות לא רעות. האתר למעלה לא מתאים לאירועי ההדלקות. לדעתי צריך לבנות מתחמי הדלקות במתחם החנייה בכניסה. אפשר לבנות שם במות ענק להדלקות של החסידויות הגדולות”.
שמש, שהציע לפרק את ‘גשר דב’, בו התרחש האסון, הסביר שהוא לא עונה לתנאים של תכנון ובניה: “השיפוע של הגשר עונה להגדרה של כבש, משטח משופע. לפי החוק אפשר שיפוע מקסימלי של 8% ושם מגיעים ל19-20%. הוא שיפוע מאוד בעייתי. זה כמו באסון ערד, משטח ירידה עם שיפוע תלול ומהלחץ של אנשים קרה האסון”.
עד נוסף שהעיד היום היה עלי שואהנה, מהנדס הקונסטרוקציה של האירוע במירון, שהסביר כי במרפסת הכהנים בהר מותר שיהיה משקל של עד 800 קילוגרם למטר רבוע.
חבר ועדת החקירה שלמה ינאי הקשה: יועצי בטיחות אחרים המליצו על הרבה פחות מכך – ושאל אם מטעם האירוע רצו את המלצתו ולא של מומחה אחר, משום שהוא פחות קפדן.
על כך השיב שואהנה כי אנשי ‘ועדת החמישה’ ומנהלי המתחם ביקשו את חוות דעתו לא בגלל שהיא מקלה אלא מאחר ואחד המהנדסים לא היה זמין ולא ענה להם. “אני הייתי זמין. חוות הדעת האחרת ניתנה על ידי מהנדס שמרן. אני אומר מניסיון של 30 שנה שהמקום בטוח. שילמו לי כ-8,000 שקל ונתנו לי כיפה במתנה”.
הוא מספר שלא ראה את כל המסמכים הנדרשים אלא הסתמך בעיקר על מה שנמסר לו מטעם האחראים.
אליהו הומינר, תלמיד ישיבה שניצל באסון, העיד גם הוא בפני הוועדה: “הגעתי עם חברים למדרגות של ‘גשר דב’, והיו שם שני שערים ונכנסו אחד-אחד. בעלייה היה עומס נורמלי. הגענו לתחילת הרחבה ראינו את ההדלקה, הרגשנו שממש צפוף, התלבטנו אם לרדת או לא. ראינו מישהו עם כמה ילדים שמתקשה לצאת ואמרנו נעזור לו לצאת. התחלנו את הירידה. החבר היה עם האבא ואנחנו אחריו. הרגשנו ממש לחץ וצפיפות. היה לחץ אדיר. אנשים היו אחד על השני, הרגליים היו באוויר מרוב לחץ, נוסעים בזרם. קצת לפני הסיבוב החבר שהיה מקדימה צעק שנעצור כי מסוכן.
“ניסינו לעצור ולא הצלחנו. ואז ראינו בצד שמאל מתחילים ליפול אנשים. המשכנו לרדת, ראיתי אנשים לפניי נופלים. ניסיתי לעצור וראיתי שאין סיכוי – ונפלתי עליהם. הבנתי שהולכים לרמוס אותי, אנשים אחרים נשכבו עליי. אנשים ניסו למשוך אותי החוצה ולא הצליחו. הרגשתי איך הלחץ עליי גובר. ניסיתי לקחת אוויר בכוח ולא היה איך להכניס.
“הרבה זמן הייתי שם, הקאתי. הרגשתי שזה הסוף. אנשים צעקו ‘שמע ישראל’, חלק הפסיקו באמצע. הגיעו שוטרים, הרחבה התחילה להתפנות. אחרי איזה רבע שעה הרגשתי שהלחץ מאחורה משתחרר. איש של איחוד הצלה הגיע ומשך אותי החוצה”.
תלמיד ישיבה נוסף, מיכאל שמעון פרידמן, שניצל באירוע – סיפר בדמעות על שאירע: “רציתי לצאת, הרגשתי לחץ והיו דחיפות. מיד אחרי ההדלקה החלטתי לצאת יחד עם חבר, ואז לא יכולנו לצאת היו שם מאות אנשים שדחפו. הרגשתי שאני באוויר. היה לי בקבוק מים, אבל עזבתי אותו כדי להצליח להחזיק את עצמי. לא הצלחתי לזוז ימינה ושמאלה. רציתי לעלות לאיזה גשר ונגררתי לאורך כל הגשר עם העומס של האנשים.
“עליתי על הגדר. היה אדם מתחתיי שצעק וצרח. הייתה גדר חשופה שנכנסה לי לרגל והבנתי שגם לו. כולם צעקו. היה איזה קטע שאפשר היה להיכנס מימין, חומה גבוהה כזו, שאנשים פתחו שם את הגדר. מישהו הצליח לצאת וביקשתי שימשוך אותי – והוא אמר שהוא לא יכול. אנשים צרחו ובסוף הגיעו אנשים והתחילו למשוך אנשים. הרגשתי שמישהו ניסה לעמוד מעליי והשאיר לי טיפה מרווח. אמרתי לו: ‘עכשיו זה הזמן’ – והוא הוציא אותי”.
אלירן מימרן, שוטר שהוצב בחלק העליון של המעבר בו התרחש האסון – העיד בוועדה: “עמדתי שם יחד עם עוד ארבעה שוטרים, לתת מענה לסדר הציבורי, שהכל עובר כמו שצריך. אנשים עלו וירדו. בשלב מאוחר יותר באזור ההדלקות ראינו שההתקהלות גוברת, ראינו שמתחיל להיות לחוץ טיפה. התחיל השלב של העומס, שידרתי בקשר ואמרו לי שזה סביר.
“שמנו לב שהתנועה נעצרה, נהיה לחץ, אנשים שואלים: למה לא זזים? אנחנו מנסים להבין למה זה עומד ואיפה זה תקוע. כשראיתי שמתחיל להיות מאוד צפוף. הרגשתי גלי חום ודחק בין האנשים. אני עולה בקשר, בהתחלה לא יצא שידור ולא היה מענה.
“ניסינו ליצור קשר גם דרך הטלפון, אבל לא היה מענה, היה רעש מאוד גדול. אחרי כמה זמן ניסינו שוב לדבר ומישהו עלה בגל ואמר לי שהם לא מבחינים בשום בעיה. אני לא יודע מי זה היה. התחלתי לצעוק בקשר. אמרתי: זה לא יכול להיות! ואז אמרו לי: אנחנו בודקים.
“התחיל להיות לחוץ, ילדים קטנים צועקים, הרגשה מאוד לחוצה. אני ושוטר נוסף ירדנו והשארנו שוטרים בעמדה. ניסינו לרדת למטה, להיכנס בתוך ההמון לפלס את הדרך למטה. הצלחנו להגיע בערך עד חצי הגשר, שפכו שם מים, התחלנו להחליק. תפסנו אחד את השני ואמרנו: אם אנחנו יורדים אנחנו לא חוזרים.
“עלינו חזרה למעלה, חיבקנו אחד את השני ויחד הצלחנו איכשהו לדחוף טיפה ולזוז ולהגיע חזרה לעמדה. אם לא, היינו נרמסים שם. הגענו לעמדה, הדבר שראינו זו קבוצת ילדים, פינינו אותם, שמנו אותם בין הרגליים, עשינו חומה כזו סביבם להגן עליהם, לפחות להציל אותם שלא ייחנקו. ברוך השם שהצלחנו”.