אלה לא החיים שלך: מי ש’מאבד עצמו לדעת’ גרוע יותר מרוצח

הנטייה האנושית הטבעית היא לראות מעשה רצח בכל החומרה. מי ששפך את דמו של הזולת לא יזכה לחמלה ולגילויי הבנה ל’קשייו’ ול’מצוקתו’ שגרמו לו ליטול חיים. שמו ייזכר לעולם כמי שעשה מעשה נפשע, שאין לו מחילה וכפרה.

לעומת זה, מעשה התאבדות זוכה לעיתים להתייחסות אחרת.

לצד הזעזוע מתחילים דיבורים על המצוקה שהאיש היה שרוי בה, על קשיי חייו, על ההתמודדויות שלו, על חוסר יכולתו לשאת את סבלו וכדומה. היחס כלפיו סלחני יותר.

גישה הפוכה

ואולם היהדות תופסת את הדברים הפוך לחלוטין. היחס ל’מאבד עצמו לדעת’ חמור בהרבה מהיחס לרוצח. על רוצח לא נאמרו הדברים הקשים שנקבעו לגבי מתאבד: “המאבד עצמו לדעת – אין מתעסקין עימו לכל דבר, ולא מתאבלין עליו, ולא מספידין אותו” (רמב”ם הלכות אבל פרק א, הלכה ט).

אמנם פוסקי ההלכה בדורות שלאחר מכן נטו להקל, והתירו להתאבל על המתאבד, וזאת מפני הספק שאולי התחרט ברגע האחרון וחזר בתשובה, או מפני צערם הנורא של בני משפחתו; אך עדיין הדברים החמורים שנאמרו בעניין זה מלמדים עד כמה היהדות רואה מעשה כזה בחומרה הגדולה ביותר.

אחרי המבול הזהיר הקב”ה את נח ובניו באיסור על רצח, אך קודם שנאמר האיסור לשפוך את דם הזולת מופיע האיסור החל על האדם לפגוע בעצמו: “וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ” – “זה ההורג עצמו” (רמב”ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב, הלכה ג).

המאבד עצמו לדעת הוא בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו יש בפוסקים דיון אם מותר לומר עליו קדיש. אחד הנימוקים לאי-אמירת קדיש הוא שהדבר לא יועיל לנשמתו, אחרי החטא שעשה, שאין לו כפרה.

ההכרעה המקובלת היא להתיר אמירת קדיש, בעיקר כדי שלא להוסיף על סבלה של המשפחה, ועדיין עצם הדיון מצמרר!

תפיסה זו נובעת מההכרה שהאדם איננו אדון על חייו. המחשבה ‘אלה החיים שלי’ מנוגדת בתכלית לאמונת היהדות. חז”ל קבעו “על כורחך אתה חי” – החיים אינך שלך ואינם מסורים בידך. כל עוד הבורא נותן לך חיים, עליך לחיות ולמלא את תפקידך בעולם, גם אם קשה לך וגם אם אתה מתמודד עם סבל.

מעשה מטופש

התאבדות היא מעשה מטופש לגמרי גם מבחינה תועלתנית.

הדבר משול לאדם שנמלט משוטר בניסיון לחמוק מדוח על מהירות, ובסוף מוצא את עצמו עומד לדין על נהיגה עבריינית שגרמה לתאונה קטלנית. כך האיש הזה רצה להיפטר מסבל מסוים, אבל הוא יעמוד לדין בעולם הבא וייענש עונש קשה לאין ערוך.

כך אמרו חז”ל (אבות ד,כח): “ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך… על כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא”.

יש לפעמים קשיים בחיים, וצריך להתמודד איתם, ובמידת הצורך לבקש עזרה. הבריחה אל השאול איננה אופצייה בשום מקרה ובשום מצב. ובחרת בחיים!