1.
אני לא מבין איך כולם שותקים ליו”ר הכנסת מיקי לוי. אולי זה בגלל שהוא לא נתפס כפוליטיקאי חשוב ומשפיע, אלא יותר כבעל תפקיד ייצוגי שעושה אותו בדרך קצת גמלונית ומגוחכת. זה נכון כמובן, אבל מה לעשות שמיקי לוי הוא כן משפיע וחשוב. לא רק בגלל שהוא יושב על שולחן גבוה, עם פטיש לפניו ועם דגל המדינה מאחוריו, אלא כי בידי יו”ר הכנסת יש סמכויות שנוגעות לסדרי ההצבעות והחקיקה במליאה ובוועדות.
טוב, אני לא באמת בקיא בצד הפרוצדורלי של העבודה הפרלמנטרית, אבל יש סמכות אחת של יו”ר הכנסת שלא צריך להיות מבין גדול בחקיקה כדי להבחין בה: הוא יכול לסתום מתי שבא לו, ולמי שבא לו, את הפה. ואפילו להוציא אותו מהמליאה. בכוח.
חשוב לי להקדים: אני לא כזה חסיד גדול של קריאות ביניים. אם יום אחד אהיה חבר כנסת, אני לא חושב שאשסע את נאומו של מישהו. אולי אם תהיה לי בדיחה ממש טובה. אבל לצעוק ממש, לא נראה לי כזה אלגנטי, כשאני יכול לתקוף את אותו ח”כ ואת משנתו במילים יותר חריפות אחר כך בנאום משלי (אל תדאגו, אין לי חלומות פוליטיים נסתרים שפתאום קפצו לי פה בפסקה האחרונה, הכול נכתב באופן מודע לגמרי לצורך הבהרת הטיעון בלבד).
ואחרי כל זה, בוודאי שקריאות ביניים הן דבר חוקי, לגיטימי ובעיקר מקובל מאוד. הרי כשהיינו עושים רעש בכיתה המורה היה אומר “פה זה לא הכנסת” או “פה זה לא שוק”.
אתם יכולים להגיד שחבל שזאת הדוגמה שהילדים שלנו מקבלים מבית המחוקקים, יכול להיות, אבל אי אפשר לשנות אחרי עשרות שנים את הכללים בכנסת ביום אחד (וגם בשוק מחנה יהודה לא הייתי ממליץ לשנות את הכללים ביום אחד). ושמתם לב מתי משתנים הכללים, כן? בדיוק כשהממשלה הכי לא לגיטימית בתולדות המדינה קמה.
2.
זה פשוט מדהים.
צפו, למשל, בתיעוד פתיחת מושב החורף של הכנסת השבוע. מי שהעז להפריע לנאומו של ראש הממשלה נפתלי בנט עף החוצה אחרי שניות. לא דקות, שניות. אין “אני קורא אותך לסדר פעם ראשונה”, ואז אחרי כמה רגעים “אני קורא אותך לסדר פעם שנייה” ואז אם אותו ח”כ באמת מפריע להתנהלות התקינה של הדיון, אחרי הקריאה השלישית הוא מוצא החוצה.
לא. קודם כול, בז’רגון המוזר גם ככה של מיקי לוי, לא מופיע בכלל הביטוי המסורתי, התקנוני, “אני קורא אותך לסדר”. ברגע שח”כ קורא קריאת ביניים, היו”ר צועק לו מילה אחת: “ראשונה!”. נגיד: “חבר הכנסת דודי אמסלם, ראשונה!”. ושנייה ורבע אחר כך: “חבר הכנסת אמסלם, שנייה!”. אמסלם אפילו לא הספיק להשלים את קריאת הביניים (באסה, בטוח שהפסדנו פאנץ’ חזק) והיו”ר כבר צועק לסדרנים “תוציאו אותו! תוציאו!”
אגב, באותו דיון היה רגע שגרם לי לצחוק בקול. זה קרה כאשר בנט דיבר על ההצלחה הגדולה של הממשלה שלו במאבק בקורונה (או “הדלתא” כפי שהוא קורא לה) וחבר הכנסת שלמה קרעי הפטיר לעברו: “אתה השתגעת? העם שלנו הולך ומת”.
לכל מי ששמע את הדברים באולם המליאה או בשידור הייתה ברורה הפרפרזה לנאום ההוא של בנט, חוץ מלאדם אחד. “אתה לא תגיד לראש ממשלה ‘אתה השתגעת’!”, צעק יו”ר הכנסת. והוסיף בלי שום קריאה לסדר, או חצי קריאה לסדר: “החוצה!”
צפייה בשידורי ערוץ הכנסת מזכירה לאחרונה צפייה בעליסה בארץ הפלאות. טוב לפחות שבניגוד למלכת הלבבות, יו”ר הכנסת לא צועק על הסדרנים “עירפו את ראשו!”
3.
האמת שאת עניין הסדרנים אף פעם לא הבנתי. לעיתים זה ממש קשה לצפייה. נכון, הם לא מפוצצים במכות כמו שוטרי יס”מ, ועדיין, הם משתמשים בכוח הזרוע, בדחיפות. ונגד מי? נגד חברי כנסת נבחרים שבכל מקום נהנים מחסינות גורפת כדי שיוכלו למלא את תפקידם, ודווקא במקום העבודה שלהם אפשר לדחוף אותם בגסות. אני לא טוען שצריך לתת לח”כים צעקנים להשבית לגמרי את הדיון. אבל אני בטוח שבמקרים קיצוניים יש סנקציות אחרות שאפשר להפעיל עליהם בטרם שולחים אליהם סדרנים־דוחפים.
ומתי בכלל השתמשו בסדרנים כדי להוציא מישהו בכוח עד היום? זה קרה לעיתים די נדירות. אבל מאז שממשלת האיחוי וההכלה בשלטון, מסתובבים בין ספסלי הכנסת יותר סדרנים מפחידים מח”כים נורבגים. הם עומדים הכן מהשנייה שבה הדיון במליאה מתחיל, כי ברור להם שבעוד רגע היו”ר ישלח אותם לגלגל החוצה מישהו מהאופוזיציה.
זאת פגיעה קשה בדמוקרטיה. סתימת פיות במובן הכי פשוט והכי חמור של המילה. קודם הקמתם ממשלה משונה שיש לה שישים מנדטים בלבד, בלי רוב בכלל, ועכשיו אתם מדירים את הנציגים של החצי השני של הכנסת, שהוא רוב העם, לא רק מהממשלה אלא בעצם גם מהכנסת.
4.
נו, אבל טוב שיש תקשורת. היא הרי כלב השמירה של הדמוקרטיה, וזה בדיוק התפקיד שלה, להתריע כשיש סכנה לדמוקרטיה, לא?
אז זהו, שבמאה הימים האחרונים התקשורת שברה אפילו את השיאים של עצמה. אני אומר לכם שצריכים להתחיל למצוא מונח חדש במקום “איתרוּג”. אפילו על אתרוג לא שומרים עד כדי כך. ואני כותב את זה כמה ימים אחרי סוכות.
לאחרונה זה ממש ריטואל קבוע אצלי: בכל שבוע אני שומר לטור הזה ציטוטים מאיזה מאמר פרשנות מופרך או דיווח חדשותי מלטף שעוסק בממשלה החדשה ובכמה הכול כאן טוב ו”נורמלי” מאז שהיא נבחרה.
ואז, מה קורה? עד ליום סגירת העיתון הציטוט יורד מערכו, כי בינתיים עיתונאי או פרשן אחר כתב טקסט הרבה יותר מגוחך או מקומם. אני קצת מרגיש כמו שמאי הזקן, שמצא בשר משובח בתחילת השבוע ואמר “לכבוד שבת קודש”, את זה אני שומר לשבת, אבל אז, יום או יומיים אחר כך, הוא הלך שוב לשוק ומצא בשר משובח יותר לשבת קודש, והניח את הראשון.
אז הנה הבשר שלי לשבת הזאת, נכון ליום שלישי בערב. נחום ברנע, בכיר העיתונאים וחתן פרס ישראל לתקשורת, כותב על הממשלה של בנט את הטקסט הבא: “כאשר מיקי לוי יפתח היום את מושב החורף של הכנסת, הישראלים לא יעצרו את נשימתם, וטוב שכך. מכל ההבטחות שקואליציית בנט־לפיד הרעיפה עלינו, ההבטחה הקוסמת ביותר הייתה שיהיה משעמם. היא לא עמדה בהבטחה במאה אחוז, אבל מגיע לה ציון לשבח על השתדלות”.
וואלה. הרגשתם שהיה משעמם ורגוע פה? אם לא, זאת כנראה בעיה אצלכם. אתם סתם עושים עניין ממשהו כמו 1400 אנשים שנפטרו מקורונה במאה הימים האחרונים, רק בגלל מדיניות הכלת המתים של ממשלה שאפילו לא מכנסת את קבינט הקורונה להקשיב לדעות מומחי הבריאות.
אתם סתם מדמיינים שהממשלה הזאת שבויה בידי מועצת א־שורא ובכל רגע נתון ואליד טאהא יכול לפרק אותה.
5.
ובממשלה החדשה והנפלאה הזאת יש שרים שראויים לציון מיוחד לשבח: “השר המצטיין בממשלה, נכון לעכשיו, הוא אביגדור ליברמן”, כותב ברנע. “לא אני אומר את זה – אומרים את זה עמיתיו ממפלגות אחרות. את הצעד החכם הראשון הוא עשה בחודש מאי, מיד לאחר שלפיד פתח במגעים להרכבת הממשלה. בנט הסתבך בהבטחות סותרות; סער התלבט. ליברמן בא לכפר המכביה מוכן: הוא יחתום.
“יש לו רק תנאי אחד: שליטה מלאה שלו על שרשרת ההחלטות שנוגעות לאוצר, מהשר ועד ועדת הכספים. זאת הייתה הצעה שלפיד לא יכול היה לסרב לה. ליברמן מינה לשר במשרד האוצר את חמד עמאר, חבר הסיעה שלו; ליו”ר ועדת הכספים מונה אלכס קושניר, חבר הסיעה שלו. שניהם סרים למרותו. בין שר האוצר להחלטות הוועדה לא מפריד פוליטיקאי שגוזר קופונים לבוחרים שלו – לא גפני ולא ליצמן”.
עכשיו בואו נגיד שברנע חושב שליברמן, חסר האידיאולוגיה, הפוליטיקאי הכה ציני, כה לא ישר, כה מסית וכה קרוב לפאינה קירשנבאום, הוא מינוי ראוי לאחראי על קופת המדינה. נגיד. אבל האם ההשתלטות המוחלטת והלא דמוקרטית של ליברמן גם על משרד האוצר וגם על ועדת הכספים לא ראויה לביקורת? רק בגלל שהוא סגר את הברז לגפני ולליצמן וזרק אותם ואת כל הבוחרים שלהם במריצה למזבלה? רק בגלל שהפך את עורו ובמקום לדבר נגד ערביי ישראל סגר על קואליציה עם תומכי טרור? רק בגלל שבזכותו השלטון עבר מהימין לשמאל?
6.
וכאן מגיע ברנע לראש הממשלה. אותו ראש ממשלה שבכל סקר יש לנתניהו וללפיד, ואפילו לגנץ, אחוזי תמיכה גבוהים משלו.
לפי כמה סקרים שפורסמו השבוע מפלגתו בקושי מגרדת את אחוז החסימה. שימו לב לניתוח של ברנע: “לאחר אישור התקציב – אם יאושר – בנט ינסה לגבש חזון פוליטי שיקסום לבוחרים במרכז־ימין מבלי למוטט את הממשלה שהוא עומד בראשה. הפתרון הזמין הוא הרחבת ההתיישבות ברמת הגולן. הממשלה שלו חצויה בכל מה שנוגע לגדה המערבית; הגולן במעמד שונה: יש כלפיו כמעט קונצנזוס. גם ממשל ביידן, שמוטרד מכל שינוי של הסטטוס־קוו בגדה, לא ימהר למחות אם ממשלת ישראל תפנה את האנרגיה ההתנחלותית שלה צפונה. לכאורה, אפשר לבנות סביב הרעיון הזה התחלה של בייס”.
אחלה. לראש ממשלת ישראל נטול המנדטים דרוש חזון ואג’נדה פוליטית. אפשר ממש לפרסם מודעת דרושים בעיתון: ראש ממשלה מחפש אידיאולוגיה. אתם יודעים, כדי לפתור את העניין הקטן הזה של מצביעים. כרגע אין לו. טוב, בעזרת ה’ בנט, אם יקשיב לעצת ברנע, הוא יתחיל להשקיע בפיתוח רמת הגולן, כי סביב העניין הזה אפשר לבנות “התחלה של בייס”. לכאורה.
אם זה לא ילך נקווה שימצא התחלה אחרת של בייס. חייבים. אחרת הימין עם האידיאולוגיה שלו ועם הערכים שלו ועם הרוב שלו יחזור לשלטון, חלילה.
7.
ברנע לפחות חושב שראש הממשלה צריך לחתור לקשר כלשהו עם הבוחר. גם זה משהו. לפי תפיסת הדמוקרטיה החדשנית של עמיתו, בן כספית, המצב הנוכחי הוא רק יתרון: “לבנט קורה דבר מוזר. כפי שזה נראה כרגע, הוא איבד חלק ניכר מבייס המצביעים שלו. לכאורה, זה רע. במציאות, זה נפלא. הוא השתחרר. הוא יכול לפעול בצורה חופשית לגמרי. הוא יכול לעשות רק את הדברים שצריך לעשות, נטו. בלי משקולות פוליטיות או אבני ריחיים על צווארו. הוא לא צריך לרצות מצביעים, הוא לא צריך להיות קשוב לקבוצות לחץ, הוא לא צריך לחשוב על סניפים, על פעילים ועל לחצים פוליטיים.
“יש במצב הזה קסם מופלא. מעטים ראשי הממשלה שחוו אותו, בדרך כלל לפרקי זמן מוגבלים. כך אריאל שרון, אחרי שהחליט לפרק את הליכוד ולהקים את קדימה. הוא היה משוחרר מכבליו והתכוון להסתער על מעשים שלתפיסתו היו נכונים לישראל (אחרי ההתנתקות). שרון לא הספיק. בנט מקווה להספיק”. סוף ציטוט.
האם הוא יספיק?
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’