גפני אמר שליברמן יזחל ויתחנן. אבל האם יש שני בוגדים במחנה? • שרי רוט I טור פוליטי

1.

“רעייתי חזרה מהופעה. השחקנים היו כל-כך שמחים”.

הקשבתי בקשב רב לראש הממשלה נפתלי בנט, שנשא נרגש את נאומו בפתיחת כנס החורף של הכנסת. הוא כל-כך רצה לשכנע, שה’שיטה’ שלו במיגור הקורונה היא היא הטובה ביותר, שגייס לשם כך את אשתו.

למה אמור לעניין את עם ישראל עם איזו תחושה חזרה גילת, רעייתו ראש הממשלה, מההופעה אמש? כי הנה ההוכחה, שהכול טוב, הכול יפה, הכול שמח. גם עבדנו, גם השתכרנו, גם האוצר לא שפך מיליונים על החל”ת, גם לא הושיבו אותנו בדיכאון בבית. וגם – הנה הגל הרביעי בדעיכה.

אלא שאת ב’, שרעייתו נפטרה בגל הרביעי מקורונה, לא מעניין כיצד הרגישו השחקנים בהופעה של גילה בנט. גם לא את מ’, שבנו עם הסיכון הגבוה חלה בקורונה בגל הרביעי – ורק אלוקים יודע אילו נזקים יישא על גופו בעתיד.

למעלה מ-1400 איש מתו בישראל בתקופה קצרה של כמה שבועות. עוד עשרות אלפים חלו, חלקם יישאו על גופם את הנזקים עד זקנה. אז נכון, עבדנו, התפללנו בבתי כנסת, סעדנו בחיק המשפחה המורחבת את החגים, והילדים גם חזרו בשמחה לבתי הספר (חלקם כדי לשוב הביתה לבידודים) – אבל ממתי אצל עם ישראל הכסף בא לפני בריאות? לפני החיים?

שלח את גילת לביקור קצר במחלקת קורונה באחד מבתי החולים, נפתלי. עזוב הופעות, בשלב הזה.

2.

אל תנאם אחרי הרב ישראל מאיר לאו, יודע כל נואם בציבור החרדי.

ביום שני נאם בנט. ככה זה כשפותחים כנס חורף או קיץ.  הנשיא נואם, ראש הממשלה נואם, ואז, מה לעשות, נואם גם יו”ר האופוזיציה, שהוא כעת בנימין נתניהו, מי שגם מחזיק בתואר הלא רשמי ‘הנואם הטוב ביותר’ בסביבה.

כשאין ברירה, אין ברירה. אבל למה שבוע קודם, בלי שיהיה ממש מוכרח, המריא בנט עד למנהטן הרחוקה רק כדי לשאת נאום.

יש לו לבנט, הרבה מעלות שאין לנתניהו. הוא כנראה חברותי יותר, הוא גם כנראה מזמין הביתה  פיצות או גלידות על חשבונו, ולא ממש מקפיד לחייב את המדינה. אז הנה כמה מעלות מזדמנות, יתכבדו נא דובריו המוכשרים להפיק סרטונים, הדלפות, אמירות. מה שלא יהיה. אבל, למען השם, למה להתעקש על נאום בקדמת הקיר הירוק המכוער, כשלפניך עשה זאת הנואם הדגול. הרי הארכיון לא שוכח, וכל עיתונאי מתחיל יודע לשלוף נאומים בלתי נשכחים – ואז משווים אחד לאחד, היישר לפרצוף.

“הוא לא היה חייב לעשות את המסע המוזר הזה”, אמר לי עיתונאי (מהתקשורת הכללית, לא חובב ביבי, ממש לא). “הוא יודע שהוא ייצא אחד אפס לרעתו, למה לו?!”

עקבתי אחרי בנט במליאה. הוא התחיל לנאום ברגוע, שלף מילים לאט, עשה את זה איכשהו בסדר, התעלם מההערות הציניות והמושחזות של אנשי האופוזיציה (לא ממש נעים לו לשמוע חברי כנסת חרדים, אלה שאתה רוצה לחיות איתם בשלום לפחות למען העתיד, מסננים לעברך עקיצות כמו ‘מתי תיפגש עם אבו מאזן’, ‘מה עם המתים’ וכיוצא באלו. שלא לדבר על הליכודניקים, שלא פוסקים מלפגוע בו אישית).

אבל אז הגיע השלב בו הוא מפסיק לשלוט. אני כבר מכירה את התנועות הלא רצוניות שלו. את תיפופי הרגליים העצבניים. זה לא נגמר בטוב, התוצאה מביכה.

אז עד לנאום המחויב הבא, עשה טובה לעצמך נפתלי, אם לא למעננו, וחסוך מעצמך נאומים ארוכים. כשלא חייבים, לא צריכים להתעקש להבליט כל חסרון.

3.

זוכרים כשהיינו 12 מנדטים?

נתניהו  נראה היה מחויך כולו בישיבת סיעת הליכוד בכנסת, כשפנה לחברים וניסה להפיח בהם רוח חיים.

לא קל להיזרק לספסלי האופוזיציה אחרי 12 שנות שלטון. אבל הוא, נראה כאילו זה רק הקפיץ אותו לגובה. האם הוא שחקן כל-כך מעולה? יכול להיות שההיסטוריה של צ’רצ’יל, שחזר אל הגה השלטון אחרי שש שנים מדבר אופוזיציוני, היא שמפיחה בו את התקווה?

“הוא לא גמר להגיד לנו שצריך להילחם, שחלום הבלהות הזה יגמר מהר”, סיפרה לי בתום ישיבת הסיעה ח”כית מהליכוד.

כשהפרשנים מנבאים שהתקציב יעבור ושהממשלה הזו לא הולכת ליפול או-טו-טו, איך הוא עדיין עם תקווה? – תהיתי באוזניה. לא היה לה הסבר.

“דרושים נחישות ולכידות שורות”, אמר להם. והם, מתלכדים. שוב ושוב משליך אותם יו”ר הכנסת מיקי לוי מהמליאה על צעקות ביניים בנאומו של בנט, אבל הם ממשיכים, ללא לאות.

זה כנראה מה שהמנהיג מצפה מהם. או לפחות, ככה הם מבינים את ה”נחישות ולכידות שורות”.

לתשומת לב כל אותם הפוזלים לעבר הכתר, משלים את עצמם שיהיה קל להדיחו מראשות הליכוד. מתברר, ש”ביבי שלנו” עדיין חי, בועט וחזק.

4.

עם כל הכבוד לאיומים שמשמיעים חברים בקואליציה הלא הומוגנית הזו, אפשר להניח שעם פיצוי פה, תקציב שם, כולם יישרו שם קו עם התקציב של ליברמן.

עם תקוות, לא הולכים למכולת הקואליציונית. הליכוד מקווה ש”עוד מעט בני גנץ יבין שהוא סרח עודף ויסגור איתנו”, גם בממשלת השינוי יש אשליות, בעיקר סביב “עוד מעט החרדים יצטרפו”.

עזבו אתכם מכך שליברמן הבהיר בקולו שלו – בראיון חג לחרדים 10 – שהוא לא יאפשר זאת. עזבו אתכם מהסכם הבטון (“אין בטון בפוליטיקה” הבהיר ליברמן באותו ראיון, ועדיין) של יו”ר ישראל ביתנו עם יאיר לפיד, שמחייב אותם זה לזה.

גם אם יש גורם חרדי שהיה מאוד רוצה ליפול אל חיקה החמים של הקואליציה, אין סיכוי שהוא יעז לעשות זאת. אז יש גורמים שנפגשים עם שרים (לפחות ארבעה ח”כים חרדים), אבל זה עדיין לא הופך להצטרפות.

“אנחנו לא בריסק, גם לא סאטמר, תפקידנו בכנסת הוא לסגור ‘דילים’ עם כל מי שאפשר לסגור איתו. לא נצטרף לקואליציה, אבל אם נוכל לסגור ‘דיל’ של תמיכה בחוק כזה או אחר תמורת משהו שאנחנו צריכים לטובת ציבור הבוחרים שלנו – לא נהסס”, אומר לי גורם במפלגה חרדית.

האם בכל המפלגות החרדיות (פלג א’ של אגו”י, פלג ב’ של אגו”י, דגל – שיש הטוענים, שגם בה יש שני פלגים, וש”ס) חושבים כך? לא בטוח.

אבל די בח”כ אחד שנוהג כך, כדי להשלות את הצד השני.

ובינתיים, בכנסת, ליברמן ימשיך להצהיר שלא יסכים לכניסת החרדים, גפני ימשיך לומר ש”ליברמן, על גחונך תלך ותתחנן אלינו כל היום שניכנס לקואליציה ועפר תאכל כל ימי חייך”. משעמם, בטוח, לא יהיה שם.

היום הראשון של כנס החורף רק סימן את חלום הבלהות של החורף הקרוב. מעניין לעקוב, איך נגיע ליום האחרון של הכנס, אם נגיע.