למה אמא ל-16 ומנהלת בי”ס קצת מתגעגעת לימי הקורונה

משתתפים: איתן ונירית אליהו, תושבי העיר הדרומית באר שבע. איתן מחנך כיתה ז׳ בתלמוד תורה חב״ד בעיר, ונירית מנהלת בית ספר יסודי במועצה אזורית מרחבים.

הם הורים ל- 16 ילדים – תשעה בנים ושבע בנות. שני בנים לומדים בישיבת חב״ד שבמרכז חב”ד העולמי-770.

נירית חזרה בין גלי הקורונה, לנהל את בית הספר. בשיחה מיוחדת עם חרדים 10, היא מספרת איך לנהל זמן בצורה נכונה, בתקופת ארבעת גלי הקורונה. ומה עשו בתקופת בין הסגרים במשפחה כה ברוכת ילדים.

פרק ראשון: כשתלמידה שאלה אותי: ‘המורה, למה אתם החרדים מתנהגים ככה?’

פרק שני: הם אמרו תהילים והשומר נכנע: ‘כשילד רואה שיש קו ישיר לקב”ה’

פרק שלישי: 7 ילדים חולים, אבא עם חמצן, ואני לא מצליחה לקום. סיוט שחור

פרק רביעי: ‘כולם אמרו לעוזרת שיש שפעת מוזרה, והן לא יוכלו לצאת הביתה’

“ברגע שנכנסו לסגר הראשון, בהתחלה זו הייתה הפתעה. אמרנו: רגע, מה עושים עכשיו, ימי למידה, רצף חומרים שאנחנו צריכים לדאוג שהילדים ידעו, החלק התקשובי, הבית עם אינטרנט חסום לצורכי עבודה שלי ושל בעלי – אלה היו השאלות.

״הילדים לומדים במוסדות חרדים, וגם למסגרות לקח זמן להתארגן מבחינת הנושא של התקשוב. בהתחלה, הלמידה – אם אני הולכת על הכיוון של הלימודים, שזה צד מאוד חזק כאן בבית – הייתה למידה טלפונית. היינו צריכים להתארגן עם 11 גילאי בית ספר, איך אנחנו יוצרים מערכת שעות, שזה נהנה וזה לא חסר.

“יש את החלק שהילדים לומדים בעצמם דברים, שהם יכולים לרכוש מיומנויות, שאנחנו נכוון. יש את השיעורים שצריכים להיות בשיעור הטלפוני עם הכיתה”.

נירית מספרת איך מסתדרים עם מספר טלפונים ניידים מצומצם לבין שעות לימוד של 11 ילדי בית ספר: “לא, לא היו טלפונים לכולם. מה שעשינו, בסמיכות לתחילת הסגר, הבן הגדול חזר מהישיבה, היה את הטלפון שלו, הטלפון שלי, של בעלי ושל הבת הגדולה. עם ארבעת הטלפונים האלה – היינו צריכים להסיר לבן ולבת את הגבלת הדקות, כי החבילה הייתה מוגבלת, והיינו בקשר עם המוסד החינוכי.

״גם עם הבנות וגם עם הבנים בנינו מערכת, שהבנות לומדות בטלפון אחד, זה לא מתנגש אחת לשנייה. אחת לומדת בטלפון את השעה הראשונה, השנייה עושה עבודה עצמית, וכשהראשונה עושה עבודה עצמית השניה לומדת דרך הטלפון. וככה שיחקנו עם הזמנים ועם ההפסקות, ממש בנינו משהו מובנה כדי שכולם יקבלו מענה.

“תוך כדי ילדתי את הבת שהיום היא בת שנה וחצי. יצא שהם נכנסו כל אחד למסלול שלו, והבינו כל אחד את המערכת שלו ומתי להיכנס לשיעור בטלפון”.

איך זה התחלק בינך לבין בעלך איתן?

״אני הייתי בקשר עם צוותים מסוימים. בהתחלה זה היה עם חלק מהצוותים, אחר כך הרחבתי את זה לכולם. עשינו מה חשוב, מה נחוץ, לפי הגילאים של הילדים. מה אנחנו יכולים לשבת ללמד אותם בבית, כדי שלא יהיו להם פערים. זה דבר שבלתי אפשרי  שיהיו פערים. אחר כך, גם אחרי שילדתי, המערך היה יחסית מוכן אז בעלי היה צריך יותר לתפעל אותו –  שבאמת נכנסים בזמן, יוצאים בזמן, שמבצעים את המשימות.

״אני ראיתי און ליין, נגיד משימות מתוקשבות שהיו להם או במחברות – קבלתי תמיד הודעות משוב, מה למדו ומה בשיעורי בית. אז הייתי מוודה כמו שאני מוודה שעורי בית. מה קורה, עשיתם לא עשיתם, התקדמתם. איפה שהיו שאלות, כמובן עוזרים. גם בלי קשר לקורונה אנחנו מחנכים את הילדים ללמידה עצמית, לאחריות, להבין את המיומנות של הלמידה שהמורה בא להנחיל בכל שיעור.

“להציב מטרה ברורה, לשאול שאלה חכמה. זאת אומרת, כשהילדים חוזרים הביתה – אני שואלת איזו שאלה חכמה שאלת היום. מלכתחילה הם הולכים לבית הספר בידיעה שהם צריכים לשאול איזה שאלה טובה. צריכים לכוון את הילדים שהדקות של השיעור צריכות להיות יקרות מהתחלה ועד הסוף. זה ברמה הלימודית.

״ברמה של הבית,  להעסיק ילדים כל-כך הרבה זמן שנוצר פה בבית,  זו באמת הייתה משימה”.

איך העסקתם את הילדים בזמן הסגר הראשון?

״מיד אחרי פורים הגיע פסח. אם בכל שנה הנטל של פסח הרגשתי אותו כנטל מאוד-מאוד משמעותי. התמרון בין שעות העבודה, שעות ההגעה לבית, לקום מוקדם ולישון כל כך מאוחר. פתאום בסגר של הקורונה נולד פה משהו אחר לגמרי, שהילדים היו שותפים מלאים”.

היא  מספרת בהתרגשות: “זו הייתה השנה הראשונה שהגעתי הכי רעננה שיכולה להיות לליל הסדר. לא רק זה, אלא  גם אחרי שכולם ישנו, עדיין הרגשתי רעננה כי הילדים מעצמם יזמו: אמא אני אעזור בספריה ואני אעזור במטבח. כל אחד יזם משהו והם נהנו מזה. פתאום גליתי שלילדים הכביכול קטנים, יש להם כאלה יכולות והם כל כך נהנים ממה שהם מסוגלים לעשות”.

ואיך מעסיקים ילדים לאחר הפסח?

״אחרי פסח היה את ההתארגנות של אחרי פסח, להחזיר את הכלים  יחד. חוץ מזה, התחלתי להכניס אותם לעולם המטבח, התחלתי ללמד אותם אפייה, והגדולים יותר בישולים – מתי מטגנים, מתי מאדים. אמרתי, אם כבר נמצאים בבית ומימלא צריך להכין אוכל, והם רוצים להיות שותפים, רוצים ללמוד, הייתה תקופה מאוד-מאוד ארוכה בבית, שהם היו כאן בבית ונהננו, באמת נהננו. לא הרגשנו את הנטל ולא היה הרגע הזה של –  מתי הם יחזרו למסגרת, ממש לא היינו שם”.

איך עבר ליל הסדר בבית שלכם, בלי לא להזמין אף אחד.

״אנחנו שנים בבית, שנים בבית בחגים. אנחנו יוצאים בחופש הגדול, בחול המועד, השבוע נסענו כולנו לירושלים. זה היציאות שלנו .בחגים ושבתות אנחנו בבית. לא הרגשנו חסר בחלק של לצאת, בחלק של של להזמין אלינו זה היה חסר. הבנו שזה משהו תקופתי וזה יעבור. הראייה שבשבוע שעבר הזמנו לשבת”.

בכל זאת, תקופה ארוכה שהילדים היו בבית.

״ברגע שיש סדר והבניה ארגונית, אני קוראת לזה –  הכל מתקתק. יודעים מתי קמים בבוקר, מתי הולכים לישון, מה הסדר בוקר, אחרי שהם מארגנים את החדר – יש את החלק של ברכות השחר, ואת החלק של הדבר הבריא שמכניסים לפה, והתפילה יחד. ובזמן לימודים זה השיעורים, ואחרי השיעורים בואו נתארגן לארוחה יחד.

״אני טיפה מתגעגעת לתקופה הזאת, בתקופה הזאת גילינו עוצמות שלא ראינו לפני כן. כשנמצאים במסלול של עבודה מאוד תובענית, לא מצליחים להגיע למקומות שהגענו עד עכשיו.

״היה לנו בר מצוות שבוע שעבר, הייתי בעבודה, הבנות הבנוניות אמרו: אמא, אנחנו רוצות להכין קרואסונים ועוד מספר דברים. לא הייתי צריכה לומר להם איך עושים, הן ידעו לעשות. בגיל שלהן, ילדה בכיתה ד׳ וכיתה ו׳, הן הובילו את זה בצורה מאוד יפה, וסמכתי עליהן. ידעתי שיש להן את המודעות של איך אני מדליק תנור, ואיך אני בודקת את התנור שאין שם איזשהו משחק או נייר פרגמנט. כל כך תרגלנו בתקופות הקורונה וזה ממשיך אחר-כך.

“היה גם משחק, חוץ ממשחקי קופסא, משחקי זיכרון, שמעודדים חשיבה שאנחנו יכולים להכין. קריאה עצמית. דברים שלפני הקורונה חשבתי שהם קטנים והם צריכים לגדול, אבל הקורונה עשתה משהו – ועשתה משהו, אם אני מסתכלת במשקפים חיוביות – היא עשתה גם דברים חיוביים. נכון שיש קושי, אבל בחלק המשפחתי והגרעיני היה מאוד טוב”.

איך מסבירים לילדים מה זה קורונה?

״הילדים הבינו מה זה קורונה, הבינו את הסמל של הקורונה, את ההשפעות של הקורונה. למה אנחנו לא הולכים לבקר את סבא וסבתא, למה רק מרחוק. גם כשהיה מותר לצאת, אנחנו לא מיד הלכנו לסבא וסבתא, המשכנו בשיחות מרחוק. בשלב מאוד מאוחר, הגענו, ראינו את סבא וסבתא מרחוק, והסברנו לילדים שלא מתקרבים, הקטנים לא מחוסנים וגם מי שמחוסן זה לא מאה אחוז, הם הבינו במה מדובר – והיו מגויסים. הילד הקטן בגן ידע מה זה קורונה ומה זה מוטציות.

מי במשפחה חלה בקורונה?

״בעלי, בדיוק בפעם הראשונה שהתחילו החיסונים, הוא חלה בקורונה, ובפעם השנייה – ביום שהיה לו את התור לחיסון, הוא הרגיש לא טוב, הלך להיבדק ויצא חיובי בפעם השנייה. כרגע לא יכול להתחסן, כולנו התחסנו.

״שלוש בנות ושני בנים חלו בנגיף, חוץ מבעלי. הם עברו את זה בקלות, ברוך ה’. הקטנים אמרו: אנחנו לא מריחים – והם התגלגלו מצחוק. אחר כך אמרתי: באמת אתם לא מריחים? ומייד בדקנו. אם לא היו עושים את הצחוק הזה, לא היינו יודעים.

״הם יודעים שקורונה זה לא משחק, הם מבינים שיכול להיות שבן אדם אחד יהיה לו בקלות והאדם אחר שלא יודע שיש לו מערכת חיסונית נמוכה חלילה, זה סכנת חיים. המודעות מאוד גבוהה.

״לא הרגשתי קושי בזה, אוי, הילד בבידוד וצריך להעסיק אותו. לא, הם די זורמים ויודעים שהקדוש ברוך הוא נתן את הקורונה וצריך להתמודד איתה – וכל הזמן לחשוב על האחר, לא לסכן אחרים”.

היה פחד בבית כל התקופה?

״לא, הנושא של התהילים כאן בבית הוא מאוד חזק. יש את האימרה של בעל ה׳צמח צדק׳: ‘אילו ידעתם כוחם של פסוקי תהילים ופעולתם בשמי-רום, הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו, שמזמורי תהילים שוברים כל המחיצות, ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה, ומשתטחים לפני אדון עולמים, ופועלים פעולתם בחסד וברחמים’.

“מבחינתי תהילים זה נשק, אני משתדלת לומר גם תוך כדי נסיעה, אני ממלמלת פרקי תהילים שאני יודעת. נושא התהילים מאוד חזק, אנחנו אומרים בשבתות, אני קוראת את הפרקים האישים של הילדים, כל אחד. זה נותן ממש ביטחון שה’ איתנו ושומר עלינו ואנחנו משתדלים לעשות את רצונו”.

• תודה למתן צור מ’ידיעות אחרונות’