בשל מחדלי הטיפול של הממשלה בגל הרביעי, בתי החולים נאלצים להתמודד עם מגפת הקורונה – ומנהלי המחלקות והרופאים מזהירים מפני קריסה ומחסור במכונות הנשמה כמו אקמו.
מצייתים ל’דעת תורה’ וחוגגים את סוכות בבטחה: כך מוגנים פי 10
מתווה בתי הכנסת בחגים של תשרי: כך תשמרו על הנחיות הבריאות
אשת התקשורת סיון רהב מאיר פרסמה אתמול (שלישי), בדף הפייסבוק שלה, מכתב ששלחה אליה ראש צוות מפעילי אקמו במרכז הרפואי ‘הדסה עין כרם’, מירב גולדשטיין-לוריא, על ההתמודדות מול העומס, ועל התסכול מהמצב.
וכך כתבה סיון רהב-מאיר:
לא תכננתי להעלות טקסט כל כך לא חגיגי בחג הסוכות, אבל נראה לי שזה חשוב ודחוף:
“שלום סיון, שמי מירב לוריא, ראש צוות מפעילי אקמו בהדסה עין כרם. התאפקתי זמן רב והתלבטתי אם לכתוב. אני רק רוצה לספר מה עברתי ביום כיפור.
בשעה שמונה בבוקר קיבלתי קריאה לחבר חולה קורונה צעיר לא מחוסן לאקמו. בחזרה הביתה, בשעה ארבע, קיוויתי שאצליח לשמוע את בעלי כשליח ציבור של תפילת נעילה, אבל כבר בדרך התקשרו אליי להודיע שיש דרישה שניסע לנהריה לחבר חולה צעיר לא מחוסן נוסף לאקמו.
זה היה מבצע מורכב, כיוון שהמכונות בצפון נגמרו והעברנו אותו אלינו לירושלים במצב קריטי. כמובן שגם את נעילה לא הצלחתי להתפלל…
חזרתי הביתה רק ביום שישי בשעה עשר בבוקר, ובזה לא הסתיימה העבודה.
אנחנו מרגישים כמו בתחנת מוניות. קריאה חדשה בכל רגע. בניגוד לגלים הקודמים, הפעם המשותף כמעט לכל המקרים הוא התיסכול וחוסר האונים. אתם שם בחוץ פשוט לא קולטים את המצב. מחלקות הטיפול הנמרץ והקורונה מלאות בחולים לא מחוסנים!
הרוב המוחלט שמחובר כעת לאקמו לא מחוסן, או כמו שהם נקראים אצלנו: חולים בטפשת קורונה.
אני כבר יודעת שיש פרופסורים מטעם עצמם ומכירה את כל ה’תרופות’ מונעות הקורונה, את האבץ ואת הלבונה. אני מכירה אותן מהחולים שמונשמים עכשיו בטיפול נמרץ, כשהמשפחות שלהם מספרות לנו שהם היו בטוחים שזה יעזור…
לא מאחלת לאף אחת לשבת ליד אישה של חולה, שיש לה 12 ילדים בבית, שיודעת שבעלה במצב הכי קריטי שיש, ולשמוע אותה אומרת שאם הוא היה מתחסן המצב היה שונה.
או לשבת ליד מישהו שהדביק את אשתו שמאושפזת במצב קשה, כשהוא מרגיש שהוא אחראי למצבה, בתקווה שלא למותה…
ומה נותר לי לעשות חוץ מלנסות להציל במסירות את היקרים להם? לנסות לכבוש במקביל את הכעס ואת התיסכול שלי!
גמר חתימה טובה. הרבה בריאות. על עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר.
מירב לוריא”.