משתתפים: בתיה וישראל אברמס, תושבי ירושלים, הורים לשבעה ילדים. ישראל ר״מ בישיבה קטנה בעיר, בתיה מטפלת בביתה בפעוטות.
בתיה וישראל ושבעת ילדיהם חלו בנגיף הקורונה, חלקם בצורה קשה מאוד.
פרק ראשון: כשתלמידה שאלה אותי: ‘המורה, למה אתם החרדים מתנהגים ככה?’
פרק שני: הם אמרו תהילים והשומר נכנע: ‘כשילד רואה שיש קו ישיר לקב”ה’
בתיה מגוללת, בשיחה מיוחדת, את הטראומה שנחקקה בה עד היום, על הימים הקשים בהם בני המשפחה נדבקו בנגיף ועל החשש להידבק פעם נוספת.
“חלינו בקורונה, אנחנו ושבעת הילדים. היה לנו נורא-נורא קשה, תקופה לא קלה, להיות בבית עם הילדים, להעסיק אותם כל השעות – זה לחיות את הרגע ולא לדעת מה הולך לקרות עוד דקה.
“יש לנו ילד עם נכות קלה, וזה מאוד מורכב. גם סתם זה מורכב, ועם ילד לא רגיל זה עוד יותר מורכב – ברמה שאתה אומר: ‘אני מחכה ללילה’. אבל כשמגיע הלילה אתה מחכה ליום… כל הזמן סביב הבית. היה מאוד קשה, אבל עברנו את זה. מאוד-מאוד לא קל”.
איך באמת מסתדרים עם שבעה ילדים, מה עושים עם הילדים?
״מה עושים עם הילדים – זאת שאלה מאוד מאוד גדולה. הרבה תעסוקה של יצירות, עבודות, משחקים, אפייה. זה כל הזמן להעסיק אותם ולהיות איתם. ברגע שאין תעסוקה, הכל נהיה ממש בלגן. יותר קשה להשליט סדר, מאשר לשמור עליו כשהוא כבר קיים. המון לשבת איתם ולהיות איתם, וכל הזמן להיות עם עיניים פקוחות שהכל בסדר והכל מתנהל טוב. שכל אחד מוצא את עצמו עם תעסוקה הולמת”.
איך הייתה חלוקת התפקידים בינך לבין בעלך בגלי הקורונה?
״בעלי ר״מ בישיבה, היה לו אישור חיוני, והוא היה הולך וחוזר. היו את השעות של הצהריים שבאמת הוא היה איתנו בבית, ממש עזר. לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה בלי בעלי. בכל דבר הכי קטן, היה חושב, עוזר, מנסה לקנות פינוקים לילדים, גם לי, מפצה על כל מיני דברים שביום-יום אני לא רואה אותם. עזר המון בהשכבות בערב, תעסוקה בצהריים זה היה הוא יותר מאשר אני.
בסגר הראשון של ליל הסדר פסח – מה עשיתם?
״היינו רק בבית, לזרוק את האשפה זה היה טיול, לדעת שאתה פה עם הילדים ואין הרבה מה לעשות.
“זה קניות וסידורים, והכנות לחג, המון עזרה אחד עם השני. להיות לבד בחג, לעשות פסח פעם ראשונה בבית – זה היה וואו. כאילו איך עושים את זה? אבל אחרי כן אני אומרת: זה היה שווה את כל המאמץ. הרגשנו כולנו באותה סירה עם השכנים. היה מאוד חסר, הרגשתי גם על הילדים, שלא נפגשים עם סבא וסבתא, לא יוצאים, לא רואים בני דודים, מרגיש לא קל”.
לא חשבתם ללכת לעשות יחד איתם חג, אתם גם גרים בירושלים?
״לא. פחדנו עליהם”.
איך מסבירים לידידים?
״הילדים מאוד בוגרים, מגיל 12 ועד שנה. מסבירה להם עם ספרים, ילדה קיבלה סיפור על הקורונה, עם כל ההנחיות וההגבלות – שילדים מבינים. הגדולים די מהר קלטו את העניין. הקטנים לא הבינו למה אנחנו לא יוצאים. אנחנו רגילים לטייל, למה אנחנו לא הולכים? למה סבא לא יכול לבוא? יושבים במרפסת במרחק בטוח עם סבא.
״הילדים בהתחלה כעסו, אבל הבינו את זה: אין גן, אין בית ספר, אין חיידר. לאחר מעשה, הילדים מאוד אהבו את הבית, אפשרתי הרבה דברים שאני לא מאפשרת. הרבה דברים שנתתי להתנסות , שבשיגרה רגילה לא הייתי נותנת, כמו ניסויים והפעלות שלא עשינו בעבר. חידושים שהילדים לא מכירים, אבל התנסו. זה עשה להם טוב. מאוד אפשרתי דברים. בעלי אמר שהוא לא מאמין שזה קורה בבית שלו…”
ומתי נדבקתם?
“בגל השני נדבקנו בקורונה, אוו-אה איך קיבלנו את הקורונה, אני לא מאחלת לאף אחד. היה כל-כך קשה, עד היום יש לי פוסט טראומה. רק לא קורונה, אל תדברו איתי על זה. אני לא יוצאת מהבית, לא נפגשת עד היום”.
איך נדבקתם?
“בעלי הביא את זה מהישיבה, הוא נדבק מבחור. לא אשכח את היום שלישי הזה, הוא מתקשר בשעה 07:30 בבוקר, שואל: מה קורה? אמרתי הכל בסדר. אומר לי את יושבת, אמרתי כן. אמר: אני חיובי לקורונה. חשבתי שאני מתעלפת. אמרתי לו: לא… באותו יום, לא יודעת מה הסיבה, החלטתי שאני לא שולחת את הילדים למוסדות הלימוד. הם היו לבושים לצאת, אמרתי: לא, הם נשארים איתי. הבן הגדול, הסתכל עליי ושאל: אמא, הכל בסדר? אמרתי הכל בסדר, מעולה. כשקבלתי את הטלפון מבעלי הבנתי למה לא שלחתי אותם…
“בעלי חוזר הביתה, אמרתי לו: טוב, אתה חיובי לקורונה אני עוד לא. אני יוצאת לעשות קניות. לקחתי את האשראי ויצאתי לקניות. אנשים היו בטוחים שאני בערב מלחמה. מילאתי עגלות, ממתקים, אוכל בסיסי, עופות, הכל הכל הכל. לכי תדעי מה יקרה, שמעתי את המשפחות שזה התחיל האבא או האמא וזה נגרר לכל המשפחה. אמרתי, רק זה חסר לי. קונה את כל הסופר’. בדרך נכנסת עם הילד לדרייב-אין, עושה בדיקה. אחרי כמה שעות קיבלנו תשובה: אנחנו שליליים.
״אבל אנחנו בבידוד כי האבא חולה. עברו שלושה ימים, התחלתי להרגיש שאני זה לא אני. אמרתי לבעלי, תשמע אני לא מרגישה טוב, חשבתי שאני לא גומרת את הלילה. בשבת הזאת בעלי התחיל עם קוצר נשימה, התקפות קורטיזונים, כל מיני, אין מנוס להתחיל עם חמצן, הוא הגיע ל-85 סטורציה. מתקשרים לרופא – שאמר: מיד חמצן.
“מחפשים מישהו שיביא לנו ויעלה לנו. אבא שלי הביא הביתה מאחורה, לא פתחנו עד שירד. ביום ראשון על הבוקר נסעתי לדרייב-אין עשיתי בדיקה, חלפו כמה שעות וגם אני מאומתת. בזה אתה מרגיש שהעולם נחרב. אין המשך. אני לא יודעת מה אני עושה – יש לי שבעה ילדים, אבא שלהם עם חמצן, אני התחלתי לקבל זריקות של קלקסן, טיפול תומך. אנחנו זוג הורים שלא יכולים להרים את עצמנו מהמיטה. בעלי על הפנים. יש לנו בית שתי קומות, לעלות למעלה לא יכולנו, ישנו על הספה למטה. אני מפחדת לישון, אם אני אשן, לך תדע אם אני אקום בכלל, אתה שומע על אנשים שנפטרו. הלחץ מטורף.
״התקשרו אליי ממשרד הבריאות, התחילו לדבר איתי. אמרתי להם: יש לי שבעה ילדים. היא שאלה: בדקת? אמרתי כן, כולם שליליים. היא אמרה: אחרי תשובה חיובית שנייה באותו בית את צריכה לקבל דוגם הביתה.
״מגיע דוגם, בודק ילד- ילד. אחרי יומיים, מודעים לנו שעה אחרי שעה: הראשון חיובי, השני חיובי, השלישי, הרביעי, החמשי, השישי, השביעי. אנחנו תשע נפשות חולים בקורונה, מי יותר קשה, מי פחות קשה.
“אחד הילדים קיבל את זה בצורה קשה, הוא הקיא ללא הפסקה, אי אפשר לתת לו לאכול. הבת שלי התייבשה לגמרי, הגיע מישהו ממד”א וחיבר אותה לאינפוזיה. אף אחד לא יכול להיכנס אליך. משפחה, חברים, שכנים, גם משפחה שכן עברה את זה, אמרו: ברמה שלכם אנחנו מפחדים להיכנס”.
מה עושים כשאבא ואמא חולים, ואת רוצה לקום לטפל בילד…
״לא. אין מצב, זה חזק ממני. יש לי בנות תאומות, אחת מהן הגיעה להתייבשות, גם הילד הנכה קיבל את זה לא קל. מתפללים, זה הדבר היחיד. הייתה המון עזרה מהילדים. מגיע הערב איכשהו קמה ואוספת פה ושם את הכביסה, קצת-קצת מנסה. להכניס מישהו לעזרה זה מפחיד. בנאדם שחלה, לך תדע אם באמת יש לו נוגדנים.
״אני זוכרת את הימים האלה בתור ימים שלא נגמרים, סיוט שחור. אם תשאל אותי מה הילדים אכלו? אני לא יודעת. הבית היה מפוצץ באוכל, המון אוכל. עשיתי קנייה שבוע לפני כן, כמו למלחמה, דברים שאמרתי – אם לא יהיה לי כוח, שיהיה מה לאכול.
״היו נקודות אור בימים האלה. אחותי הודיה הגיעה מהצפון והביאה לילדים יצירות. אמרתי: וואו, נתנו לך הרגשה של ביחד, אנחנו פה בשביל לעזור. אחותי שלחה אנשים. היה לנו אז יום נישואין ומה שאתה רואה מולך – זה בעל עם חמצן, ובעלי רואה מולו אישה שלא מרגישה טוב. אמרתי לו שלא חלמתי שאת יום הנשואים שלי נחגוג בצורה כזאת.
״אנשים אומרים: בסדר קורונה, אבל הכל משתנה ברמה שאתה אומר כאילו, אין שיגרה. אין יום, אין לילה. מה הילדים אכלו אני לא יודעת, מה היה בשבת אני לא יודעת. אתה צריך לסחוב את עצמך בכוח כי יש תינוק בן שנה שצריך לאכול. להכין את המטרנה, לשים אותו לידי. בהתחלה פחדתי, אבל הוא היה חולה, בסוף ישנו כולנו בסוג של ביחד, כל אחד משך מזרון, משך שמיכה, פוך. כל אחד ישן עם עצמו וביחד עם כולם. היינו בתקופה של חוסר ודאות.
״המכחישי קורונה, הם אנשים או שלא עברו את זה, או שהם טיפשים. לראות כל-כך הרבה סיפורים בעיניים, ובאמת להאמין שזה לא קיים – צריך להיות בלי דעה”.
איך את מסכמת את התקופה הזאת של הקורונה?
״התמיכה של הסביבה, העזרה, אלה נקודות אור שעשו כל-כך טוב. שפתאום אני רואה את אחותי עם שקיות מאחורי הדלת. ישנו למטה. בשעה רבע לשלוש בלילה – דפיקה בדלת, שקית עם פרסים לילדים. אנשים איתי. אנחנו לא לבד, היחד הזה הכי תופס אותי.
״הבן היה בבידוד שלוש פעמים לפני שנדבקנו, היה לו מאוד קשה. אחרי שנדבקנו, אמר לי: אמא, לא ידעתי שאת עובדת כל-כך קשה. דווקא בתקופה הזאת ראיתי את החוזק: ילדה בת שבע עוזרת, ראיתי את הילדים בצורה אחרת, עשה לי טוב. מאז הילדים יותר עוזרים, יותר שמים לב בפרטים הקטנים. מבינים יותר מאשר מלפני תקופת הקורונה. כעת מורידות כביסה, יורדות למכולת. אמרתי לחמותי שהפכנו להיות משהו אחר, יותר מאוחד, עשה לנו טוב הביחד הזה…
״בעלי קיבל לפני יום כיפור טלפון, שהוא יכול ללכת להתחסן. אמרתי לו אתה הולך להתחסן, אני מחכה לקבל את הטלפון הזה וללכת להתחסן. מי שלא הולך להתחסן, ולא עושה מה שהרבנים רואים יותר טוב מאיתנו, ולא עושה מה שצריך לעשות – זה הרבה מעבר לטיפשות, כי בתים התפרקו, אנשים נפטרו. ולא לראות את זה בעיניים, שיש לנו פה עכשיו אפשרות לקחת חיסון ולעצור את כל התהליך הזה של המחלה והמוות – ומה שזה גורם. יש דרך לעשות את זה – מי שלא עושה חיסון, זה פשע.
“בעלי בן 34, צעיר ובריא, מנהלים אורח חיים בריא, וקיבלנו את זה בצורה כל-כך קשה. אני אומרת לאנשים: אל תסתכנו, קחו חיסון. בסדר כואב יום-יומיים. אבל תשמרו על עצמכם. עד היום יש לנו תופעות של כאבי ראש איומים וכל מיני תסמינים. גם הילדה שלי, התיאבון שלה ירד והגדילה שלה ירדה”.
יש פחד להידבק שוב?
״פחד מאוד גדול. לא יכולה לחשוב על זה. מעדיפים להישאר בבית, מאוד מפחדים, ומאוד-מאוד שומרים. כמה שפחות להיות עם אנשים. צוחקים עלינו, עברתם את זה מה אתם מפחדים, אבל אני לא מסכימה עם זה”.