1.
משום מה המקום המסקרן הזה לא מוכר לציבור. אפילו לא לתושבי ירושלים. רק מי שגדל ברחביה מכיר אותו: באמצע רחוב אלפסי, בשכונה הירושלמית הוותיקה, שוכן לו קבר עתיק מתקופת בית שני, קבר יאסון. נראה לי, אגב, שהוא אחד הקברים היחידים שיש להם כתובת מדויקת, כולל מספר בית: אלפסי 10, ירושלים. לא בדקתי מה המיקוד.
והוא לא דבר חדש הקבר הסודי הזה. זאת אומרת, ברור שהוא לא חדש, הוא מתקופת בית שני, כאמור. אבל הוא גם התגלה די מזמן. לפני 65 שנים, בעת הכשרת הקרקע לחפירת יסודות לבניין חדש בכתובת המוזכרת למעלה, התגלו שרידים של מערת קבורה עתיקה. ואז, במהלך החפירה הארכיאולוגית הממושכת של רשות העתיקות באתר הבנייה, נחשפו עוד ועוד מטבעות מתקופת ממלכת החשמונאים, מימי אלכסנדר ינאי ויוחנן הורקנוס, וגם מימי הורדוס.
בקיצור, כל המי ומי. וחוץ מזה התגלו שם על קירות מערת הקבורה ציורי חיות וגם כיתובים בארמית וביוונית.
בעקבות כל הגילויים הוחלט לוותר על בניית הבניין במקום ולהפוך אותו לאתר ארכיאולוגי. מעל חלקת הקבר שוחזר מבנה הפירמידה המרשים שהיה שם, ממש כמו בקברי המלכים בירושלים, ונבנה גן ציבורי יפה. וזהו בעצם.
אגב, בדיוק שלושה בתים משם, ברחוב אלפסי 16, נמצא אתר היסטורי מתקופה אחרת לגמרי, וגם הוא לא כל כך ידוע: הבית שבו גרה המשוררת לאה גולדברג בעשרים שנותיה האחרונות. רק לפני כמה חודשים הוצב בפתח הבית שלט קטן שמספר על הדיירת החשובה שגרה בו. כמה עשרות מטרים אחר כך במעלה הרחוב המתפתל, שוכן עוד מבנה היסטורי: אלפסי 25, דירת המסתור שבה התחבא מנחם בגין מהבריטים כשהיה מפקד האצ”ל. לפניו גר בדירה חברו למחתרת אבא אחימאיר.
אבל בואו לא נתפזר על פני אלפי שנות היסטוריה בירושלים ונתמקד בתקופת בית שני, תקופת קבורת יאסון.
ובכן, מי היה אותו יאסון? לא ברור. ההיסטוריונים חלוקים. יש שדורשים אותו לשבח: הוא היה חשמונאי. ויש דורשים אותו לגנאי: הוא היה מתייוון. ואולי גם ימאי מפוקפק, ייתכן אפילו שודד ים. יש גם דיבורים על כך שהיה יועץ בכיר למלך ינאי האכזר.
בהקשר הזה מעניין להזכיר את הכיתוב שנמצא בפתח חלקת הקבר: “שמחו אתם החיים”, נכתב שם ביוונית, וכל בעל תיאוריה באשר לזהותו של יאסון רואה בה הוכחה חותכת לשיטתו.
2.
אני לא מבין בארכיאולוגיה, ועוד פחות מזה בתיקוני נשמות, אבל אם אתם שואלים אותי, נשמתו של אותו יאסון – צדיק או חוטא – הייתה זקוקה כנראה לאיזה תיקון. ייתכן שההיסטוריונים עוד יכתבו על התקופה הזאת: איך בשנת 2020 לספירה, אלפי שנים אחרי מותו של אותו יאסון מסתורי, התקיים מניין מכובד על קברו, במשך שנה שלמה. זה קרה כשבעקבות מגפה עולמית נסגרו כל בתי הכנסת והמתפללים נאלצו לערוך מניינים מאולתרים בחצרות וברחובות.
את כל מעגל השנה עברנו שם בשנה שעברה, מאז סוף הסגר הראשון: תפילות חג השבועות, קינות תשעה באב, סליחות, התרת נדרים, תקיעות שופר, נעילה, הקפות, מגילת אסתר. בראש השנה שעבר חשבתי לעצמי שזה מוזר. תכננתי להתפלל על ציונו של ר’ נחמן באומן, אבל מסבב הסיבות החליט שאתפלל על ציונו של ר’ יאסון בירושלים.
ואגב, או לא אגב: זה לא דבר מובן מאליו. שנה שלמה של מניין, שלוש פעמים ביום, 365 יום בשנה, במרחב הציבורי בשכונת רחביה, על כל מה שהיא מסמלת, ואפס תקריות עם השכנים החילונים. אפס. ואחרי זה יספרו לנו שאנחנו אוטוטו במלחמת אחים.
3.
אלא שהימים האלה חלפו ועכשיו יאסון שוב לבד. המניין נסגר, וזה חבל. אם הקורונה הייתה באמת נעלמת מחיינו, לא היה דבר יותר משמח מסגירת מנייני הרחוב ושיבה לבתי הכנסת הקדושים והממוזגים – הבעיה היא שהקורונה חזרה ובתי הכנסת ממשיכים לפעול כרגיל, כי הממשלה מכילת המתים לא נותנת הוראות מחמירות מספיק.
גורמי המקצוע הרי התחננו להחריף את ההגבלות לאורך כל הקיץ, אלא שקבינט הקורונה התעקש על מדיניות “הכול פתוח”. אבל עזבו את הממשלה. אנחנו כיהודים דתיים, שמחמירים בענייני פיקוח נפש, מחמירים יותר מניצן הורוביץ, מחמירים יותר ממשתפי פסטיבל פאנג’ויה באילת או ההופעות של עומר אדם, היינו צריכים מעצמנו לחזור לאוהלים הפתוחים לצד בתי הכנסת.
בטח שלתקופת החגים. הרי גם אלה שמקפידים על עטיית מסכה כהלכתה בבית הכנסת, למעשה מכניסים לחלל סגור בימים הנוראים ילדים לא מחוסנים יחד עם קשישים ועוד אנשים מקבוצות סיכון למשך שעות ארוכות. לא יותר פשוט לבנות אוהל כמו בשנה שעברה? לא קשה לכם עם המסכות על הפנים במשך חצי יום, בצום, בריקודים של שמחת תורה?
4.
לכן, בגלל כל הסיבות האלה, בערב ראש השנה חיפשתי ברחובות ירושלים מניין באוהל פתוח. וגם בגלל עוד סיבה: קשה לי להתפלל, בטח בימים הנוראים, עם יהודים שמזלזלים באופן מופגן בחיי אדם. אני לא מדבר על כאלה שמורידים קצת את המסכה כדי לשאוף אוויר. אני מדבר על כאלה שלא סופרים את הקורונה בכלל. שיושבים צפופים במקומות סגורים בלי מסכה, כאילו אין ולא הייתה קורונה, ועוד מתפללים בכוונה וברטט את “ונתנה תוקף”.
מי יחיה ומי ימות? מי שהזלזול המשווע שלך יביא אליו את הקורונה בסופו של דבר. הוא ימות. בחניקה. וזה יהיה באשמתך. אולי לא באשמתך המלאה, אבל עלול להיות לך חלק בזה. ונגיד שהוא לא ימות, רק יאבד את חוש הריח והטעם, או רק יאבד ימי עבודה בגלל שהילד שלו יחטוף בידוד. זה בסדר? כמה חונכנו וחינכנו להיזהר אפילו ממשהו כמו גזל שינה שאין להשיב, ופתאום אנחנו מפיצים בידודים לכל עבר רק כי כבר נמאס לנו מהמסכה?
אז מצאנו לנו מניין חצרות חדש בגינת סוקולוב שארגנו הרב אליהו וחני קנטרמן מבית חב”ד טלביה. מקום עם הרבה פחות היסטוריה מהקבר של יאסון (אלא אם כן אתם מחשיבים את טיול הבוקר המתוקשר שערך שם נתניהו עם קאיה, כלבת המשפחה, לפני חמש שנים כאירוע היסטורי), אבל עם לא פחות צל ודשא, ועם תפילה יפה של המוזיקאי שרוליק הרשטיק שעבר לפני התיבה ביחד עם ילדיו המתוקים, כשמדי פעם מצטרף אליהם גם סבם, החזן ר’ חיים אליעזר הרשטיק.
זה היה כל כך מקסים. הרי שלושה דורות שמתפללים יחד זה כבר מעמד מרגש, לא כל שכן כשהם שרים בהרמוניה נפלאה.
5.
ויש רגע אחד שאני לוקח איתי מתפילת ראש השנה לראשי השנה הבאים, ובכלל לכל מעגל השנה. אפילו לכל מעגל החיים.
זה קרה בפריים טיים של תפילת ראש השנה: תקיעות השופר. בעל התוקע, הרב שמואל שטיינברגר, הסביר לפני התקיעות במילים פשוטות מהו שופר ולמה תוקעים בו בראש השנה. מכל קצות הגינה התקבצו, נשאבו, אל פתח האוהל יהודים מכל הסוגים, גם כאלה שלא באים לבית הכנסת בכל השנה, והקשיבו לכל מילה שלו. הוא נטל את השופר בידיו, ואז אמר בנימה חצי מתנצלת: “ברשותכם, רבותיי, רגע לפני שאני אתקע בשופר אנחנו נשיר ניגון מיוחד שלימד אותנו הרבי הראשון מחב”ד. זה ייקח בערך שלוש דקות ומיד אחר כך התקיעות”.
ואז הוא כיסה את הראש בטלית והתחיל לשיר את ניגון הארבע בבות. האמת היא שאני קצת תקוע פה עם הכתיבה. מאגר המילים והדימויים שלי מוגבל מכדי לתאר מה פועל בנפש הניגון המיוחד הזה בזמן המיוחד הזה.
אחרי התפילה ראיתי בספר ‘היכל הנגינה’ (בעריכת הרב זושא וולף), ספר עב כרס ובו מידע מקיף ומפורט על כל אחד מניגוני חב”ד, שאפשר אולי למצוא הסבר למה שחוויתי, בדברי אדמו”רי התנועה: “בעת שמנגנים ניגונו של הרבי הזקן זהו זמן המוכשר לתשובה, מפני שאז עת רצון למעלה”, אמר הרבי המהר”ש על הארבע בבות. והאדמו”ר הרש”ב אמר: “כשמנגנים את הניגון בהתעוררות פנימית זהו זמן המוכשר לתשובה והתקשרות. וכשמנגנים את הניגון בטהרת הלב… אחר תפילה במאמץ עמוק, אפשר לפעול ישועה פרטית בבנים וחיים”.
שימו לב, את כל הדיבורים הגבוהים האלה על הפוטנציאל האדיר של ניגון ארבע בבות לעורר הרהורי תשובה בלב שומעיו הם אומרים באופן כללי, בכלל לא על ראש השנה. למיטב ידיעתי תפילת ראש השנה בכלל לא נמצאת ברשימת הזמנים המאוד מסוימים שבהם שרים בחב”ד את הניגון הזה. אבל בזכות המנהג של בעל התוקע במניין המאולתר שלנו בגינה הירושלמית, הייתה לי הזכות לחוות את הניגון לפני התקיעות.
תראו, כבר שמעתי בחיי אי אלו שיחות התעוררות ברגעים המרטיטים האלה של תפילת ראש השנה, חלקן מרבנים ומשגיחים חשובים, אבל שום דבר לא מתקרב לאפקט־ארבע־בבות לפני התקיעות.
6.
אז מה אני לוקח איתי מהחוויה הזאת לכל מעגל השנה? הרי לא כל ניגון הוא ארבע בבות, ולא כל חג הוא ראש השנה עם הרגע הזה של תקיעות שופר. נכון, אבל ברוך השם אנחנו מתברכים בלא מעט רגעים מקודשים. למשל השבוע, כשניכנס לראשונה לסוכה. או כשנברך שהחיינו על ארבעת המינים. גם כשניפרד (לצערנו) מהסוכה עם התפילה המרגשת על עורו של לוויתן. וגם בהמשך השנה, כשנדליק נרות חנוכה וכשנאכל מצה. נדמה לי שניגון עתיק – מהסוג שבחסידות מכנים “ניגון מכוּון”, כלומר ניגון שהולחן על ידי אדם גדול והוא הכניס בו כוונות נעלות – יכול לתת פתאום עומק אחר לכל החוויה. עומק שלא הכרנו.
ושוב, קשה לי להסביר. אנחנו מדברים הרי על עולם שהוא מעבר למילים. יש לא מעט ניגונים כאלה. חוץ מניגוני חב”ד אפשר להזכיר גם את ניגון הבעל שם טוב, או את ניגון רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, או את ניגון התעוררות רחמים רבים של רבי המגיד מזלוטשוב.
אני לא מדבר עכשיו על זמירות שבת וחג. גם זה עניין גדול, ברור. אבל זה כבר קורה תוך כדי הסעודה של הברבורים, השליו והדגים. אני מדבר על מה שנקרא “ניגון הכנה”, ניגון שמגיע לפני המצווה, לפני הברכה, לפני הרגע הגדול, והופך אותו להרבה יותר גדול. אתם מוזמנים לנסות בבית. כלומר, בסוכה.
חג שמח! או כמו שאומר יאסון: “שמחו אתם החיים”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’