ביום כיפור של שנת 1951 אבי, הרב משה גרינברג זכרונו לברכה, התפלל את כל תפילות יום כיפור. כולן, מלבד אחת שנחשבת לתפילה הרצינית והחשובה ביותר – כל נדרי.
הוא היה בן עשרים ואסיר במחנה עבודה סובייטי בסיביר. ‘פשעו’ היה שניסה להימלט מרוסיה.
הוא חלם לעזוב את רוסיה ולהגיע לארץ ישראל. אבל הוא נתפס ונשפט ל-25 שנות עבודת פרך. הוא הופרד מהוריו ומשתי אחיותיו. אחיו כבר היה אסור במחנה אחר בשל “פשע” דומה.
כ-1,000 איש היו במחנה של אבי, וכולם עבדו בבניית תחנת חשמל. כעשרים מן האסירים היו יהודים.
כשהקיץ עמד להסתיים, החלו האסירים היהודיים לתכנן כיצד יחגגו את החגים הקרבים. הם ידעו שלא יהיו להם לא שופר, לא ספר תורה ולא טליתות, אך הם קיוו שיוכלו למצוא סידור.
אבי איתר אדם “מבחוץ”, מהנדס שעבד במחנה על פרויקטים שונים. הוא חשב שהמהנדס הזה עשוי להיות יהודי.
הוא המתין לשעת כושר לגשת למהנדס. “קענסטו מיר אפשר העלפן?” (“אולי תוכל לעזור לי?”) הוא לחש לאיש ביידיש. באותה תקופה רוב יהודי רוסיה דיברו יידיש שוטפת.
הוא ראה זיק הבנה שניצת בעיני המהנדס.
“תוכל להביא לי מחזור תפילה בשביל האסירים היהודים כאן?” שאל אותו אבי. המהנדס היסס. פעולה כזאת תסכן את חיי שניהם. אף על פי כן הוא הסכים לנסות.
חלפו ימים מספר. “יש התפתחויות?” שאל אבי.
“יש לי בשבילך חדשות טובות וחדשות רעות”, השיב לו המהנדס. על אף הקושי הרב שהיה כרוך בדבר, הוא איתר מחזור לימים הנוראים, אך זה היה המחזור היחיד השייך לאביה של זוגתו, וכשבתו ביקשה ממנו לוותר עליו הוא רתח מזעם. אולי היא אמרה לו לשם מה היא רוצה אותו ואולי לא.
אך אבי לא ויתר. אולי, כך הציע, האיש ישאיל לו את הספר והוא יעתיק אותו ויחזיר אותו בזמן לראש השנה?
המהנדס הבריח את המחזור לתוך המחנה והעביר אותו לאבי.
כדי להעתיק אותו, בנה אבא ארגז עץ גדול וזחל לתוכו למשך כמה שעות כל יום. שם, כשהוא נחבא מעין רואה, הוא העתיק את כל התפילות. רק עמוד אחד היה חסר – היה זה העמוד של תפילת “כל נדרי”, התפילה הראשונה הנאמרת ביום הכיפורים.
אבא החזיר את הספר והסתיו הגיע. ממכתבים שהתקבלו, למדו האסירים היהודיים מתי יחולו תאריכי החגים ובבוא ראש השנה הם שיחדו את השומרים – כנראה בעזרת סיגריות – להרשות להם להישאר במחנה ולערוך את טקסי התפילה.
בעזרת המחזור בכתב היד שימש אבי כחזן כשהוא קורא בקול והאחרים חוזרים אחריו בקולות נמוכים אך חגיגיים. שבעה ימים לאחר-מכן הם נפגשו שוב לתפילות כל נדרי, אך למרות מאמציהם איש מן המשתתפים לא הצליח להיזכר בכל מילות התפילה.
אחרי כמעט שבע שנות מאסר, בעקבות מותו של יוסף סטאלין, שוחרר אבי יחד עם כל האסירים הפוליטיים. הפריט היחיד שלקח עמו אבי כשהשתחרר היה המחזור.
הוא שב אל משפחתו שהתגוררה בפרברי מוסקבה ומאוחר יותר התחתן.
בשנת 1967, בהיותי תינוק, 15 שנים לאחר שחרורו מן המאסר, קיבלה משפחתי את האישור המיוחל להגר לישראל. המחזור עלה לארץ יחד אתנו.
אבי, שחי בבני ברק, לא אהב להיזכר בשנים הקשות והמכאיבות הללו בסיביר. אבל במקרים הנדירים שבהם שמעתי אותו מספר על התקופה ההיא, הוא הצהיר כשדמעות בעיניו שמעולם הוא לא השתתף בתפילות מלאות משמעות כמו אלה בהן נטל חלק בתקופת מאסרו.
•
בשנת 1973 הוא ביקר את הרבי מליובאוויטש בניו יורק ונתן לו את המחזור במתנה.
לפני כמה שנים ביקרתי בספריית הרבי ומצאתי את המחזור של אבי. הסתכלתי בספר המהוה על דפיו הישנים והאותיות הרשומות בחיפזון ובכבוד ונחישות שכאלה. צילמתי אותו – במכונת צילום.
ביום כיפור השנה, כאשר אנחה את התפילה במרכז חב”ד בסולון שבאוהיו, אביא עמי את העתק המחזור של אבי שממנו עדיין נעדרת תפילת כל נדרי.
אבי לא יכול היה לומר את “כל נדרי” במשך שנותיו במאסר. השנה אבקש את הקהילה שלי, ואת כולנו, לומר את התפילה הזאת עבורו ועבור כל אדם אחר שאין לו את ההזדמנות לעשות זאת.
• הרב זושא גרינברג הוא הרב והמנהיג הרוחני של בית חב”ד בסולון, אוהיו