נהגו ישראל עם קדושים בראש השנה לטבול את פרוסת החלה בדבש, לסימן טוב שתהא שנה טובה ומתוקה כדבש, והוא מנהג עתיק שהיה נהוג כבר בערי אשכנז, וכמו שכתוב בספר ‘לקט יושר’ (עמוד 129) שבכל פעם שאכל בשני ימי ראש השנה טבל הלחם מברכת המוציא בדבש.
ובספר ‘אמרי נועם’ (דזיקוב ח”ג) מביא רמז על זה, מקאפיטל פ”א ששרו הלווים בבית המקדש בראש השנה, שכתוב ‘ויאכילהו מחלב חיטה’, שהיא פרוסת המוציא הבאה מחיטים, ואחר כך כתוב ‘ומצור דבש אשביעך’.
טבילת הפרוסה בדבש חי
רבים וטובים נוהגים לטבול את החלה רק בדבש חי של דבורים בעודו תוך השעווה, וכמו שכתוב במנהגי בעל ה’תרומת הדשן’ שהיה מהדר להשתמש בדבש חי שהוא סימן טוב, ודבש זה הוא מן המובחר, לפי שדבורים דומות למשפט, כי דרך הדבורים שעושות נקמה לאלו שמצערים אותן, ואילו מה שיוצא מהם הוא מתוק, וסימן הוא לנו שאנו יוצאים ממידת הדין למידת הרחמים, ודבש חי הוא סימן לחיים.
טבילת החלה במלח
יש מקומות שנהגו בימים אלו, שטובלים את הפרוסה בדבש, שלא לטבול גם כן במלח כמו בשאר ימות השנה, וכן היה נוהג ה’זרע קודש’ מראפשיץ זצ”ל והרה”ק ה’דברי חיים’ מצאנז זצ”ל, וכן המנהג בחב”ד, סיגעט, וכן היה נהוג בעיר מאטרסדורף.
ויש הרבה מקומות שכן נהגו לטבול גם במלח, וכמו שכותב ה’כף החיים’ (אות ד) וכן ב’קצה המטה’, שאף שנוהגים לטבול פרוסת המוציא בדבש מ”מ לא יבטל את מנהג האריז”ל והמקובלים לנהוג כבכל השנה לטבל פרוסת המוציא במלח כדי למתק הדינים כידוע, ואינו מן הראוי לבטל את זה בשום סעודה וכ”ש בימים אלו.
מה קודם למה – המלח או הדבש?
אלו שנהגו לטבול אף במלח, מצינו בהם חילוקי מנהגים, שיש שנהגו להקדים הדבש למלח, וכן הוא ב’מנהגי אליק’, ובשו”ת ‘שלמת חיים” (סי’ רלב) כותב שיטבול מקודם בצד אחד בדבש ויטעום ואח”כ יטבול במלח ויטעום כדי שלא יתבטל טעם הדבש שהוא לסימן טוב.
אולם המנהג בבעלזא וקאמארנא להקדים לטבול במלח ואחר כך בדבש, וכדי שלא יתבטל טעם הדבש נוהגים בבעלזא לנער המלח לפני שטובלו בדבש, או יש נוהגים לטבול במלח ואוכלים קצת ואחר כך טובלים בדבש (ראה ‘סידור ישועות ישראל’).
סוכר במקום בדבש
המנהג באיזמיר היה לטבול החלה בסוכר ולא בדבש, והטעם משום חשש תערובת איסור המעורב בדבש, וביותר בעשרת ימי תשובה יש להיזהר מחששות איסורים.
הגאון רבי חיים פלאג’י זצ”ל כותב בספרו ‘מועד לכל חי’ (סי’ יב טז) שהוא נוהג לטבול החלה גם בדבש וגם בסוכר, וכן היה נוהג רבו הג”ר רפאל יצחק מאיו זצ”ל מגדולי חכמי איזמיר זצ”ל.
סוכר במקום מלח
יש מקומות שנהגו לטבול החלה בסוכר במקום המלח, כדי שיהיה לסימן טוב, וכן היה המנהג בעיר בגדאד כפי עדות ה’בן איש חי’ זצ”ל.
והגאון בעל ה’בן איש חי’ זצ”ל בעצמו היה נוהג לטבול פרוסת החלה גם במלח וגם בסוכר, וכן היה נוהג תלמידו הגאון רבי יעקב חיים סופר זצ”ל, וכמו שכותב בספרו ‘כף החיים’ (סי’ קסז לז) שאין לגרוע את המלח ויקדים לטבול את החלה במלח לפני הסוכר.
אמירת ‘יהי רצון’
ב’מטה אפרים’ כתוב שכשיטבול פרוסת המוציא בדבש יאמר ‘יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה’, אבל ה’אלף המגן’ (סק”ח) הביא שהמנהג שלא לומר כלל ה’יהי רצון’ אף שהוא מטובל בדבש, רק אומרים אותו אחר שאוכלים התפוח בדבש.
הטבילה בדבש בחודש תשרי
ה’מגן אברהם’ מביא המנהג רק בראש השנה, אבל ב’מטה אפרים’ (סי’ תרה, יח) כותב שגם בסעודת ערב יום כיפור נוהגים לטבול את החלה בדבש. ובזידיטשוב המנהג לטבול גם בליל ויום הושענא רבה. וב’קצה המטה’ הובא בשם ספר ‘עיתים לבינה’ שנוהגים לטבול את החלה בדבש בראש השנה וערב יו”כ וסוכות עד אחר שמיני עצרת.
רבים ושלמים נוהגים להטביל גם בשבתות שביניהם, וכן כותב הבעל התניא זצ”ל במאמריו, והמנהג בבעלזא לטבול גם בשבת בראשית.
טבילת הפרוסה בתפוח בדבש
לסיום נציין שהיו מקומות שנהגו להטביל את החלה ביחד עם תפוח בדבש וכך היו אוכלים אותה, וכן נהגו במצרים (‘נוה שלום’). ובספר ‘כתר שם טוב’ מביא מנהגם של הספרדים מלונדון ואמסטרדם לטבול את פרוסת החלה בתפוח.
• באדיבות ‘דרשו’