1.
כמה עצוב.
חגים? חדש מדנונה WOW: יוגורט עם שכבת קרם בטעם שטרודל
מאות אלפים כבר צייתו ל’גדוילים’ והתחסנו חיסון שלישי. ואתם?
איך להבטיח לעצמכם נסיעה בטוחה בתחבורה ציבורית? ככה
בסיכום שנת תשפ”א כיכבה הקורונה. קיוויתי, קיווינו כולנו, שאת הסיכום הבא נעשה כשהנגיף מאחורינו.
אבל המגפה, כפי שזה נראה כעת, פה כדי להמשיך ולבעוט.
את השנה הקודמת סיכמתי עם זאב וכבש שדרו יחדיו תחת מטריית קואליציה אחת, כשהאופציה לפירוק כבר ריחפה בחלל האוויר.
מי חלם אז שבתוך שנה אחת תתפזר המוטציה של כחול-לבן והליכוד, אבל תוקם במקומה מוטציה משונה לא פחות: וגר נפתלי בנט איש הימין, איש ‘ישראל שלנו’, תחת קורת גג אחת של ‘כאן גרים בכיף’, עם מנסור עבאס, וגם אחמד טיבי כמעט דייר של קבע שם.
את השנה הקודמת סיכמנו על רקע מדורת הסתה נגד הציבור החרדי, בתואנה כי בגל הראשון בתי הספר סגרו את שעריהם, אבל בחיידרים ובישיבות המשיכו ללמוד כמעט עד סוף זמן החורף.
את השנה הזו אנחנו מסכמים כשכל בתי הספר עושים ‘מעשה חיידרים’, פותחים את שעריהם, תוך בלבול וחוסר ידע של ההורים כיצד עליהם לנהוג.
בעלי תסמיכים רוכשים לעצמם בדיקה מהירה, רק כדי לדעת לעצמם אם הם חולים או לא. אם כן – את התנהלותם בימים הקרובים הם יקבעו על פי השכל הישר. הרבה מדי ישראלים, חרדים וחילונים, נוהגים כך. יש מי שיחליט לעצמו ש’בבית אני מסתובב חופשי, רק החוצה אני לא יוצא’ (בבית יש עוד נפשות, שמסתובבים עם חולה הקורונה ואז יוצאים למרכולים); יש שינהגו אחרת – רק מיעוט מחייג למשרד הבריאות וממלא את ההוראות ככתבם וכלשונם.
אף אחד לא נכנס לצלם בבתי הכנסת, כי גם אם ימצאו שם מתפללים נטולי מסיכה, מצחיק יהיה לדווח על כך, כשאירועי ענק של מוזיקה, פסטיבלים וספורט מתקיימים בצפיפות ללא כל הקפדה על הכללים.
הציבור החרדי המשיך לשמוע לגדולי ישראל, להתחסן כי הם אמרו, לפתוח תלמודי תורה וישיבות בר”ח אלול לא כי הממשלה איפשרה (היא טרם החליטה אז לאן פניה מועדות), אלא כי כך הורו מנהיגי הציבור.
שוב ושוב חזרו הביתה ילדים שנדבקו מילד שישב לצדם. ההורים, עם כל הקושי שבדבר, ידעו שנהגו נכון, כי על לימוד תורה לא מוותרים. נקודה. כשהממשלה מרשה, וגם כשלא.
2.
את השנה הזו אנחנו מסכמים עם ראש ממשלה שלא זכה בלגיטימציה של העם. או כפי שהאופוזיציה נוהגת לכנותו: ‘ראש ממששת המנדטים’. היו לו שישה, אחד עמיחי שיקלי נשר, זה מה שנשאר.
לצידו שר חוץ, שר בטחון, שר אוצר, שר בריאות, ושרת תחבורה – שכל אחד מהם ראש ממשלה על ממלכתו.
ובימים ההם, אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה.
מספר הנדבקים עולה ועולה, בכל יום עשרות נפטרים, ואין איש שם אל ליבו.
וביבי אחד יושב בביתו, נע על הציר של משכן הכנסת בואכה הווילה בקיסריה, ממתין לנפילת הממשלה, אבל בינתיים מביט בעיניים כלות.
ועם אחד, שחלקו מצטער על שלא יצא להצביע ל’ביבי שלנו’ ונותר ישוב על הספה שבביתו, אבל מן הסתם גם כשייקרא אל הדגל בבחירות נוספות, יבחר לשבת באזור הנוחות שלו. אחר כך ימשיך לקטר, כשתוקם ממשלה שהוא לא חפץ בה, אבל לא הזיז אצבע כדי לשנות את מפת המנדטים במדינה.
אז אם חפצי חיים אנו, עלינו להתפלל שהשנה הבאה תהיה שונה מקודמותיה. פוליטית, בריאותית, ומה לעשות – גם רוחנית.
3.
את השנה הקודמת סיימנו עם תקווה פוליטית שניתן יהיה לשקם את היחסים בין החרדים, אביגדור ליברמן והליכוד, ולהרכיב ממשלת ימין.
בסביבת נתניהו, ראש הממשלה דאז, עוד תלוי תקווה., היו מי שנפגשו עם נגכדו של מרן הגר”ח קניבסקי, למשש שם את הדופק, לבדוק היתכנות; בהמשך בדקו מול חכם שלום כהן, בגור ובבעלזא.
היה נראה, שיש קרן אור ירוקה למהלך. איך אמר השר יענקל ליצמן? “כשיהיה מעשי, המועצת תחליט” – שזו לא טריקת דלת.
איך זה נגמר אתם כבר יודעים. ליברמן הגשים את חלומו – ‘ממשלה בלי חרדים’, החרדים הושלכו מהמריצה לצד הדרך ונתניהו – כבר לא.
מי חלם שיהודי אחד יושב ברעננה וסורג כיפה עליה נכתב: ‘רוצה להיות ראש ממשלה’.
מי היה מאמין שבשביל להגשים את החלום הזה, ישליך נפתלי בנט לפח כמעט כל ערך שבו האמין אי-פעם, יאחוז בחוזקה בידה של עמיתתו איילת שקד, רק כדי לצאת באקזיט שמאלה במקום ימינה.
מי היה מאמין שיום יבוא וליצמן יתחרט בליבו (לא הודה בקול מעולם) על המילים הבוטות שהטיח בליברמן אחרי שהשיג רק חמישה מנדטים בסיבוב הראשון.
מי היה מאמין שהחרדים וגם נתניהו יתחרטו בכל ליבם על שהשליכו את ימינה מהאוטובוס אל צד הדרך, כאשר חיבקו את בני גנץ והרכיבו את ממשלת נתניהו הרביעית – אולי גם האחרונה בחייו.
מי היה מאמין שלא כתב האישום הוא זה שיפיל את נתניהו, אלא רק הוא עצמו, כשפירק את ממשלת האחדות בעיניים פקוחות, רק כדי לא להעניק לבני גנץ את מושכות ראשות הממשלה לשנתיים – ואז לתת את התענוג לבנט.
4.
מי היה מאמין שחוק הגיוס שפירק את ממשלת נתניהו השלישית, שבגללו הלכנו באמצע תשע”ט לבחירות, יעבור בקול ציוץ דק בתקשורת החרדית לקראת סוף תשפ”א, רק כי המפלגות החרדיות הפנימו מה שווה כוחן (כלום בריבוע) ולא נותר להן אלא להתחרט שלא חטפו בשתי ידיים את החוק המקורי של ליברמן (בשל התנגדות אדמו”ר פלוס נכד).
מישהו זוכר איך איילת שקד, אחרי שגיששה עם החרדים, צייצה בקול שאפשר להסתדר איתם ולהגיע לגישור, ואז – ספגה מאריה דרעי קיטון של רותחין, שהשתיק אותה בביזיון? כשהיא העזה לפתוח את הפה, אריה דרעי כבר ישב באופוזיציה והיא – על כסאו במשרד הפנים.
“לדבר על הפשרות האלו, על מה הסכימו החרדים ועל מה לא, בשלב הזה, כשהמנדט אפילו לא אצל ביבי וגם ליברמן טרם אמר את דברו ועוד רוצה להתייעץ עם שבעת טובי העיר והארץ במשך 4 ימים ו-4 לילות – אין טעם. ובטח שלא דיבורים על כך שאנחנו דווקא אלו שצריכים להתפשר. פשרה, היא משהו שכולל שני צדדים. כולם מתפשרים. מה גם, שעוד ממש מוקדם לדבר על משהו שקשור לפשרה כזו או אחרת”, הסביר אז גורם בש”ס.
איך שגלגל מסתובב. היום, הם היו חולמים שהיא תדבר. אבל תחת מטריית גוש אחד, איתם יחד.
מאז, בסיבוב השלישי, הם הספיקו להשאיר את בנט-שקד באופוזיציה, ולהביט מראש ההר על הממשלה החדשה שהוקמה עם גנת. ‘שלום ולא להתראות’ אמרו להם החרדים? אז שנה חלפה, והיום איילת ונפתלי מנופפים להם לשלום.
הגלגל מסתובב. סביר להניח, שבסיבוב הבא, החרדים יהיו שוב על הגלגל. נתפלל, שהם לא יחזרו על הטעויות מאז.
5.
“הוא מתעקש על ליצמן וסמוטריץ'”, היה יאיר לפיד מסנן בישיבות סיעת כחול לבן, כשעוד הייתה מאוחדת.
יום אחד, בבוקר לא בהיר, קם גנץ ופירק את הכחול ולבן. יצא לארץ לא זרועה, שלוב זרוע עם נתניהו ו’עם ליצמן’. בלי הסמוטריץ’, שהושלך יחד עם בנט אל האופוזיציה.
“איננו דורשים רק לאחוז בהגה, אלא גם לקבוע באלו דרכים לנסוע”, נאם גנץ, כשהרכיב את הממשלה המשונה.
“הוא מתעקש על ליצמן וסמוטריץ'”, סינן שוב לפיד.
את השנה הזו אנחנו מסיימים עם ממשלה משונה לא פחות. עם גנץ, עם לפיד, אבל בלי סמוטריץ’ ובלי ליצמן.
את השנה הקודמת סיכמתי בתחזית שנתניהו “יעשה הכל כדי למצוא את התירוץ הגואל (אין תקציב, יש תקציב, אין הסכמה, יש הסכמה, הקורונה גובה מחירים גבוהים מדי או נמוכים מדי, הגל גבוה או יגבה בעתיד) כדי לפזר את הממשלה, בדרך אל עוד מערכת בחירות שתתפוס אותנו איפשהו בשבוע-שבועיים שלפני חג הפסח”.
זה בדיוק מה שקרה זמן קצר לאחר שחזרנו מתקופת החגים, בואכה מושב החורף של הכנסת. אז, עוד לא ידעתי האם הקורונה תצעד איתנו אל הקלפי, עם מסיכות ואלכוג’ל (לא, הייתה הפוגה, החיסונים היו סיפור הצלחה, הקורונה דעכה).
אז, עוד לא ידעתי “האם יצליח נתניהו, בפעם הרביעית כמעט ברציפות, להשיג את 61 המנדטים המיוחלים בדרך להרכבת ממשלת ימין שתאפשר להעביר את פסקאות ההתגברות?”
כתבתי, ש”גם את זה, רק אלוקים יודע”.
אז עכשיו, גם אנחנו יודעים. ביבי כבר לא. אבל הוא לא עזב. הוא איתנו, במדבר האופוזיצייוני. והקורונה? חזרה אלינו, כאילו שהתגעגענו.
ויש ממשלה בישראל, אפילו תקציב כבר נראה באופק.
ועדיין, רוב העם מרגיש ש’בימים ההם, אין מלך בישראל’, ואיש הישר בעיניו יעשה. וגם הקורונה חוגגת.
האם נסכם את השנה הבאה עלינו לטובה כשמששת המנדטים’ תתפזר? עם בחירות שיביאו הכרעה? ועם קורונה שמתה, במקום שעשרות ימותו בכל יום?
רק אלוקים יודע.