הוא צדק: מזל שנתניהו לא הקשיב לאזהרות הצונאמי וחזאי ההוריקן

בזמן שמיליוני גולשים התווכחו בלהט אם נשיא ארצות הברית נמנם בזמן פגישתו עם ראש הממשלה בנט (הוא לא), איש לא הבחין בחדר הסגלגל בתרדמה אחרת, כמעט תרדמת: הנושא הפלסטיני.

חגים? חדש מדנונה WOW: יוגורט עם שכבת קרם בטעם שטרודל

מאות אלפים כבר צייתו ל’גדוילים’ והתחסנו חיסון שלישי. ואתם?

איך להבטיח לעצמכם נסיעה בטוחה בתחבורה ציבורית? ככה

לאחר הצהרה ארוכה על איראן, הקורונה והמחמאות הנדרשות לבנט, הפטיר ג’ו ביידן עוד משפט: “ונדבר גם על דרכים לקדם שלום ושגשוג לישראלים ולפלסטינים”.

זהו, כבוד הנשיא? בלי “שתי מדינות בנות קיימא המתנהלות זו לצד זו בשגשוג ובשלום”? בלי לפתוח את הפגישה בהטפה לראש ממשלת ישראל על הצורך הדחוף במניעת מדינה דו־לאומית? הזהו אותו ביידן שלפני עשור בלבד, כסגן נשיא ארצות הברית, ייבש את ראש ממשלת ישראל שלוש שעות בגלל הסכנה האדירה לשלום העולם, בנייה בירושלים?

בפרספקטיבה היסטורית, אובדן העניין הבינלאומי בנושא הפלסטיני הוא ניצחון ענק של הימין, ובפרט של ראש הממשלה מטעמו עד האביב האחרון, בנימין נתניהו.

דווקא בשבוע שבו שר הביטחון בני גנץ רץ לספר לחבר’ה על פגישה עם אבו מאזן, בולט חוסר הרלבנטיות של הפלסטינים, וחוסר התוחלת באזהרות ש”בלי מדינה פלסטינית – ישראל גמורה” (אהוד אולמרט, 2006).

במשך עשור נשמעו כאן אזעקות צונאמי עולות ויורדות.

“ידחקו אותנו למצב של דרום אפריקה”, הזהיר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ב־2011, “אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו. הדה־לגימטציה של ישראל באופק”. ציפי לבני המשילה זאת אז לאסון סביבתי אחר: “אנחנו על קרחון שנמס. נתניהו הולך להיות ראש הממשלה שבתקופתו תוכרז מדינה פלסטינית”.

שנה אחר כך, בנאומו המדיני הראשון, הצטרף גם יאיר לפיד: “טענת נתניהו שאין פרטנר היא התחמקות מן המציאות. לאיזה פרטנר הוא מחכה? האם מסתתרים ברחבי הרשות הפלסטינית פרטנרים אוהבי ישראל? הדבר היחיד שעשתה מדיניות ה’אין פרטנר’ הוא החלשת מעמדה של ישראל בעולם”.

השבוע, כשר חוץ, ויתר לפיד לגנץ בשמחה על העונג בפגישה עם הרודן המזדקן מרמאללה. ייתכן שגם הוא מבין היום שטעה, ואין פרטנר.

תום פרידמן, עיתונאי שכמה מעמיתיו כאן בארץ מצטטים את מאמריו כדבר השכינה מניו יורק, המשיל את ממשלת ישראל ל”נהג שיכור” בשל סרבנותה להיעתר לדרישות אובמה, שהיו מביאות עלינו מחזות אפגניים חמש דקות מכפר סבא.

“סערה עצומה מתקרבת”, הזהיר ב־2011 בשבתו כחזאי הוריקנים, “וישראל צריכה להסתלק מדרכה. הפחד של ישראל עלול להרע את מצבה”.

כמו השלטים שפוזרו בתל־אביב, ממתינים לשווא לצונאמי שמסרב להגיע, כך גם כל הגאונים הנ”ל. למעשה, במונחים מדיניים, מפלס מי הים דווקא ירד. בישראל נחת השבוע השגריר הראשון של בחריין ולא טרח לומר מילה על הרחבת ההתנחלויות. העסקים עם העולם פורחים, ולנשיא ארצות־הברית יש מאה דברים דחופים יותר לדון בהם עם ראש הממשלה.

הודות לסרבנות ההיא, לא רק ביידן יכול לישון בשקט, גם אזרחי ישראל.