בחזרה לשדות: אל עשר השמיטות שזכה לשמור ר’ שמואל עמנואל ז”ל

1.

לפני שש שנים בדיוק, בטור האחרון של שנת תשע”ה, שהייתה שנת שמיטה, פרסמתי כאן כרטיס מעוצב. ברכת שנה טובה ששלח לידידיו ר’ שמואל עמנואל, חבר קיבוץ שעלבים הוותיק, ובה הוא מודה לקב”ה על עשר שמיטות שזכה לשמור כהלכה בארץ ישראל, משמיטה תשי”ב (1952) ועד שמיטה תשע”ה (2015).

חגים? חדש מדנונה WOW: יוגורט עם שכבת קרם בטעם שטרודל

מאות אלפים כבר צייתו ל’גדוילים’ והתחסנו חיסון שלישי. ואתם?

איך להבטיח לעצמכם נסיעה בטוחה בתחבורה ציבורית? ככה

מצייתים לדעת רבותינו? חסנו את הילדים שלכם לקורונה ותעצרו הגל

כשביקשתי בשעתו רשות לפרסם את הברכה הזאת, משפחת עמנואל הוסיפה עוד פרט שאינו מופיע בטקסט החגיגי, אבל משנה את כל המבט עליו והופך אותו לעוד יותר מרגש: בשנת השמיטה תש”ה (1945) שמואל היה במחנה הריכוז ברגן־בלזן, שם נרצחו הוריו וארבעה מאחיו, והוא לא ידע בכלל האם יזכה לשנה הבאה.

2.

והנה שוב מתקדשת השמיטה על ארץ ישראל, על מדינת ישראל ועל קיבוץ שעלבים, אבל שמואל עמנואל כבר לא איתנו. הוא הלך לעולמו בסוף השנה שבה שלח את האיחול הזה, אחרי שנים ארוכות וגדושות עשייה בתחומי התורה, החינוך, ההתיישבות והחקלאות במסגרת תנועת פא”י ומוסדותיה, ונטמן בבית העלמין בגבעה שצופה על שדות הקיבוץ.

בשנה שעברה ראה אור הספר הנפלא ‘שמחתי בישועתך’. אוסף של דברי תורה קצרים, מאמרים, סיפורים ומכתבים שכתב עמנואל במהלך כמעט 90 שנותיו, מסודרים לפי פרשות השבוע.

בהקדמה כותבים בני משפחתו כמה לא מובן מאליו שאדם עם סיפור חיים כמו שלו בכלל יזכה לספר כזה: “בשנות הנעורים, שבהן בדרך כלל בחור בונה את קומתו הרוחנית, שהה אבא במחבוא ובמחנה הריכוז. למרות זאת, הוא זכה לבנות לעצמו ובעצמו קומה רוחנית גבוהה, על יסוד לב יהודי חם ולימוד תורה נרחב. אין ספק ששורשיו נעוצים בבית הגדול שבו גדל והתחנך עד לשואה ואף במהלכה, ובמשפחות הנעלות מהן צמחו הוריו הצדיקים”.

אחרי מלחמת העולם השנייה הגיע שמואל עמנואל להולנד ושם פגש את שלושת אחיו ששרדו, וביחד הקימו בכוחות גוף ונפש בלתי נתפסים, תנועת נוער בשם ‘השלשלת’. הם אספו ילדים יהודים ששרדו בהולנד, רבים מהם יתומים מהוריהם שמסרו אותם למשמרת אצל משפחות נוצריות לפני השואה, וקיימו איתם פעילות בשבתות, יצאו למחנות וגם הדפיסו עלון בשפה ההולנדית, שנשא את שם התנועה.

המטרה הייתה “להכניס בילדים רוח של תורה ויראת שמיים, עם שמחת חיים גדולה וכמיהה לארץ ישראל”. בזכותם ילדים רבים ניצלו רוחנית, עלו לארץ והקימו משפחות.

“לא דיברנו על הקמת מפעל גדול”, כתב עמנואל על אותם ימים בזיכרונותיו, “בכלל לא דיברנו הרבה, עשינו מספר פעולות שחשבנו שאנו חייבים לעשותן, בלי יומרות ובלי תוכניות גדולות, פעולה אחת גררה פעולה נוספת, כפי שאמרו חז”ל ‘מצווה גוררת מצווה’, ובחסדי ה’ זכינו לכך שהחוליות הקטנות הפכו לשלשלת גדולה וחזקה”.

באותם ימים הכיר עמנואל את הרב יהודה ארי וולגמוט זצ”ל שחזר להולנד ממחנה עבודה בסיביר. הם טיילו ושוחחו שעות רבות, שבהן הרב חיזק את הצעיר, שורד השואה, באמונה. למפגשים האלה היתה השפעה גדולה על המשך חייו.

“אחד הנושאים המרכזיים שאבא קיבל מהרב”, מתואר בספר, “היה האידיאל של ‘לחיות ביהדות’. אבא ראה מושג זה כמורכב משני שלבים: ראשית, בתור אוד מוצל מאש, הוא החליט פשוט לחיות. חיים מלאים בהודיה לה’, בחשיבה מקורית, בחוש הומור עסיסי, ומעל הכול במבט קדימה חיובי ואופטימי. ובנוסף, רתם את כל החיות שלו ל’חיים ביהדות’, כלומר, לקיום בפועל של הכתוב ‘בכל דרכיך דעהו’, על ידי הכנסת המאור שבתורה והדקדוק בהלכותיה אל תוך כל התחומים שבהם פעל”.

3.

אחד התחומים המרכזיים שבהם פעל שמואל עמנואל היה השמיטה. ו”פעל” זה אומר בכל סוגי הפעולות: מפעולות חקלאיות בשדות הקיבוץ, דרך עשייה חינוכית כמו הקמת תערוכת שמיטה לילדי בית הספר ועריכת חוברות תורניות על השמיטה, ועד לפעולות ציבוריות כמו מגביות לקרן השמיטה של יישובי פא”י בשנים הראשונות להיווסדם, הקמת בית המדרש להלכה בהתיישבות בראשות הרב קלמן כהנא זצ”ל, וכתיבת מאמרים שבהם ניסה לעשות נפשות לשמירת השמיטה בלי להסתמך על היתר המכירה.

“אולי יש קוראים המעלים חיוך על פניהם ותוהים, מדוע כותבים כל כך הרבה על שמיטה?” הוא שאל בפתח מאמר, אחד מני רבים מאוד על השמיטה. באותם ימים החבר’ה מהקיבוץ כינו אותו בהומור “שמואל־שמיטה”, אבל שמואל־שמיטה לא נבהל מהמלעיגים עליו: “מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. בשנה זו, כאשר יישובינו נושמים שמיטה, הדבר מוכרח לבוא לידי ביטוי בביטאון היישובים. למען נחוש אנו ובנינו – גם אלה שלא עובדים בשדה ובכרם – את המצווה החביבה הזאת”.

כשקראתי השבוע את השורות האלה, שנכתבו לפני כשלושים שנה, נזכרתי בסיפור משעשע־מזעזע ששמעתי לאחרונה מאיתן מאיר, מנכ”ל חברת ‘אוצר הארץ’ שפועלת להגברת המודעות לשמיטה וקניית יבול מחקלאים יהודים שומרי שמיטה: בחור ישיבה מארצות הברית הגיע לשנת ישיבה בארץ. שנת הלימודים הזאת נפלה בדיוק בשמיטה, וכשחזר אותו בחור הביתה, לניו־יורק, הוא סיפר בהקלה למכריו שלמרות שהיה בארץ בשנת שמיטה וחשש בהתחלה שיסתבך עם כל העניינים ההלכתיים של פירות וירקות שמיטה, בסופו של דבר “ברוך השם, לא הרגשתי כלום בשנה הזאת. ממש כמו שנה רגילה!”.

אתם מבינים? בחור חי בגולה עם משפחתו, מתמזל מזלו להגיע לארץ בדיוק בשנה שבה זוכים לקיים את המצוות התלויות בה, אחרי אלפי שנים שעם ישראל חי בגלות והכיר את השמיטה רק באמצעות לימוד תיאורטי, ואותו בחור – בעצם כמו רבים מאיתנו שגרים בארץ – רק רוצה לעבור את השנה הזאת בשלום, בלי להסתבך עם כל הניג’וסים האלה של הפח שמיטה ושל ליקוק שאריות מיץ הענבים מההבדלה.

זה קצת כאילו אנחנו אומרים: עזבו אתכם מכל הבלאגן הזה של קדושת השבת, זה סתם כאב ראש, תנו לנו את יום שני וזהו.

4.

ובחזרה לארגון היהודי־הולנדי ‘השלשלת’, ולעלון שלו שנועד לעודד את בני הנוער היתומים, ניצולי השואה, ולתת טעם בחייהם הדתיים ובעלייה לארץ. בגיליון שיצא לאור בתחילת חורף תשי”ב כותב שמואל עמנואל על אורח חשוב שהגיע לבקר את הגרעין המייסד של שעלבים בשבת בראשית של השמיטה הראשונה אחרי הקמת מדינת ישראל: “את השבת הזו לא אשכח מהר. זו הייתה שבת שונה לגמרי משבתות שזכיתי להן עד כה. גם אם אכתוב עשרה עמודים, תוכלו לקבל רק מושג קלוש מהשבת החדשה בת אלפי השנים, הנחגגת כעת, בכמה נקודות יישוב בארץ. אנחנו, הנמצאים בארץ, מתחילים עתה להבין, כמה נהדרת תהיה ארץ ישראל האידיאלית, הארץ הקדושה האמיתית…

“מהעיר רמלה, באו לקחת אותנו במשאית. בצומת הראשונה נעצרת המשאית, כשבצדי הדרך עומד איש זקן עם זקן לבן – הגאון הרב כהנמן, ראש ישיבת פוניבז’ בבני ברק, הנחשבת כישיבה הגדולה והמפוארת בעולם. הרב מנופף אלינו בלבביות ונכנס לתא הנהג. ממשיכים לנסוע. האזור נהיה יותר ויותר שומם, והנה איילה רצה לפני המשאית ונבלעת אל מאחורי גבעה מסולעת. אנו מגיעים לכביש הנמצא בסלילה, סימן שמתקרבים למשק. ולאחר עוד סיבוב חד המשאית נעצרת.

“לפנינו: שישה צריפים חומים, כמה אוהלים, מיכל מים, שלושה טרקטורים, משאית. וכל זה על רקע כמה גבעות, שעליהן הרבה חורבות וסלעים במידות שונות. זה המראה הראשון של קבוצת ‘שלהבת’, הקיבוץ הצעיר של פא”י, שעלה להתיישבות לפני חודשיים באזור לטרון, סמוך לגבול, ובו כארבעים חברים. במקום הזה יתקיים בשבת זו כינוס לימודי לחברי הקבוצה ולכמה אורחים מן העיר, ביניהם אני. הנושא: ‘שמיטה בזמן הזה’.

“כמה צלצולים על צלחת של מחרשה, ולאחר עשר דקות שוב. זהו הסימן לכניסת השבת. הולכים להתפלל באחד הצריפים המשמש כבית המדרש. אני שומע את הניגון של ‘לכה דודי’ פורץ החוצה אל הגבעות המסולעות, פותח את עיניי ומסתכל על הרב, שעומד קדימה, בפינה, ואני רואה שגם הוא מתרשם ומתרגש. כשמגיעים ל’בואי בשלום’, אני מסתכל דרך החלון החוצה ורואה גבעות עם סלעים ענקיים, ואני חש שגם למקום נידח זה, מגיעה השבת בבגדי פאר”.

5.

בהמשך המאמר מתאר עמנואל את ברכת הכהנים של ראש ישיבת פוניבז’ בבית הכנסת המאולתר של הגרעין: “הרב עולה לדוכן. נדמה שאין זו נשיאת כפיים שגרתית. הפעם זו תפילה זכה של רב זקן, שמתחנן להקב”ה שייתן את ברכתו לקיבוץ הצעיר. ההברה של החזן הצעיר שונה מזו של הרב הזקן, וההבדל מורגש לא רק בזמן נשיאת כפיים. אך כל זמן שקיים רצון הדדי להבין אחד את השני, תשרור הבנה בין צעיר וזקן – ונזכה לברכת ה’ במעשי ידינו. שליח הצבור אמר ‘שלום’ והרב אמר ‘שולוים’, הקב”ה מבין את שניהם…

“אחרי התפילה הולכים לאכול בחדר האוכל הארעי, שבו שולחנות ערוכים בצורה נאה. בסוף הסעודה נואם הרב מפוניבז’. בראשית דבריו הוא מזכיר את דברי רש”י בתחילת פירושו לתורה (‘כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו’), ולאחר מכן הוא מצטט פסוקים מן ההפטרה (‘אל תירא כי אתך אני, ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך’) ומסביר אותם על רקע התקופה.

“הרב מציין את עזרא הסופר ואת תנועת הנוער ‘עזרא’, ולבסוף מגיע לשמיטה: ‘בגולה למדנו על שמיטה מבלי לדעת בדיוק מה זה, ואף כשחזרנו לארץ ישראל, מרוב דיבורים על ה’היתר’, אנו בכלל לא יודעים מה זו שמיטה, ואיזה מצווה מיוחדת וקדושה היא מצוות שמיטה. שמעו היטב חבריי הצעירים, הקשיבו, וזכרו מה זו שמיטה! הקב”ה ברא את כל העולם וקידש חלקת ארץ אחת – את ארץ ישראל. גם בין עמי העולם ה’ קידש עם אחד – את עם ישראל, כעם קדוש לה’. וגם בזמן, הקב”ה קידש מאז בריאת העולם יום אחד בכל שבוע – את יום השבת.

“במצוות שמיטה מתאחדים שלושת הדברים שנתקדשו על ידי הקב”ה: ארץ ישראל, עם ישראל והשבת. כל עוד שמרו אבותינו את הברית בין ארץ ישראל, עם ישראל והשבת על ידי קיום שבת הארץ – הם ישבו לבטח בארץ הזאת. כדאי לנו לקיים מצווה קדושה זו, אפילו אם הדבר ידרוש מאתנו מחיר יקר’.

“השבת הייתה חמה מאד, אולי היה זה החמסין הקשה ביותר של כל השנה. ובכל זאת, בזמן השיעור, שארך שעתיים, בחצות היום, בשעות החמות ביותר, לא הרגשנו עייפות. הרב אינו מצדד בהיתר המכירה: ‘נניח שאין בזה איסור שמוכרים את הקרקע ונותנים לגוי לעבוד בקרקע, אבל הרי לא מקיימים את מצוות העשה של ושבתה הארץ שבת לה’. הרב סיים את דבריו. כולם שקועים במחשבות. והנה בכניסה מופיע בחור, אחד מחברי הקיבוץ שעמד עד עתה בשמירה. הוא נראה נרגז וניגש אל אחד הבחורים. זה מסתכל מולו בשעונו. בעקבות דרשת הרב, הוא שכח להחליף את השומר…”.

6.

באותם ימים ההקפדה על השמירה בקיבוץ שעלבים לא הייתה רק מפני גנבים. היום הקיבוץ הפורח נמצא בלב הארץ, סמוך לכביש ירושלים-תל אביב מצד אחד, צמוד לעיר מודיעין מהצד השני, אבל מאז הקמתו ועד למלחמת ששת הימים הוא היה יישוב ספר לכל דבר. חיילי הלגיון הירדני שישבו בסמוך ניסו לפגוע בו ללא הרף. וגם לעניין הזה התייחס הרב כהנמן בביקורו: “עיניו של הרב כהנמן נוצצות, הוא מדבר בחמימות ובהתלהבות רבה: ‘קראתם לקבוצתכם שלהבת. אכן, זקוקים אתם להתלהבות של שלהבת על מנת להקים משהו בשממה הזאת, כשהאויב כל כך קרוב, ייתן ה’ שיגורש במהרה. למזלכם, עליתם להתיישבות זמן קצר לפני שנת השמיטה, וכנראה יהיה לכם הרבה זמן ללמוד בשנה זו. למדו במיוחד את דיני השמיטה. בעצם חייכם על פי התורה, תוכלו להפוך את הארץ הזאת לארץ הקודש המקורית, וה’ יהיה בעזרתכם'”.

7.

השבוע הסתכלתי שוב על הגלויה, ששנת תשפ”ב לא תופיע בה. יהי רצון שבשנה הבאה עלינו לטובה נהיה כמה שפחות כמו הבחור האמריקאי ההוא ש”לא הרגיש כלום” וכמה שיותר כמו שמואל־שמיטה שהשתדל כל ימיו “לחיות ביהדות”. שנה טובה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’