חתונת ההתבוללות: מישהו התבלבל פה

‘מושק’ה היהודי’ כך היה כינויו של יעקב קצבורג. ולא שהיה אזכור לשם ‘משה’ אצלו, או אצל אי מי מבני משפחתו, אלא שכיהודי החוכר חלקת קרקע מהפריץ מדושן העונג, אך טבעי היה כי עם השנים ישתנה שמו ל’מושקה היהודי’. ואכן, היה הפריץ מחכיר כבר רבות בשנים את יערות העד הסובבות את העיירה למשפחת קצבורג לדורותיה בן אחר אב, מושל אחר קודמו.

וביום בהיר אחד כשהמכוש על כתפיו וזיעת עמל ניגרת מעל פניו בעודו פוסע בין סבכי העצים ביער העבות, נתקלו רגליו של יענק’ל במקשת ברזל יציבה השקועה היטב בקרקע ובאדמת היער. הבין האיש את אשר לפניו והחל חופר באדמה בכל כוחו, ערמות של עפר הוסטו לצדדים והנה תיבת ברזל עתיקה סגורה חתומה ונעולה. דמיונו של יענק’ל ותשוקתו לאשר בתיבה הריצוהו לעומק היער ושם בין סבך העצים ובחסות העלטה החל האיש במלא כוחו להכות בתיבה ולנסות לפתחה. ואכן נשאו מאמציו פרי וחריקת צירי התיבה הנפתחת נשמעו לאזניו כשופרו של משיח. ענני אבק הוסרו וטרשים מזדמנים הוסטו הצידה ולנגד עיניו של החוכר המופתע נגלו אוצרות זהב ואבני ברקת ששווים לא יאומד  לעולם.

אלא שבמקום בו פועמת השמחה שם צצה התוגה, מחשבותיו של יענק’ל פינו כעת את מקומם למציאת תשובה הרת הגורל שיצטרך לתת לרעייתו כנגד השאלה: “מהיכן”. הבין האיש כי לו יידע הפריץ הנכבד על מציאתו זו לא יהסס לזמנו אליו ולתכנן יחד עמו את סידורי העברת התיבה על כל תכולתה. כמו כן סבר כי לו תדע אשתו על מקור האוצרות יהיו שותפים כל בני העיירה למידע המסווג ובתוכם הפריץ. ובעודו חוכך בדעתו עד שכמעט שקל להשאיר את התיבה במקומה “והעיקר של ייהנה הגוי” צצה במוחו הברקה גאונית שכוחה להילמד מעתה בבתי הספר לפוליטיקה.

הטמין האיש את התיבה היטב באדמת היער, כיסה בזרדים ובענפים ישנים, סימן את המקום ושב לביתו כאילו לא ארע דבר. “ציפה רעייתי” פנה יענק’ל אל זוגתו בארוחת הערב “התרצי לבוא עמדי מחר לעבודתי להתבונן בעצי היער ולהשתומם מפלאי הבריאה” שאל.  וכשקיבל את תשובתה החיובית של האישה, ארז מיד בצקלונו חלה, דג מלוח וכד חרס המכיל יין ישן ומשובח יצא את ביתו ומיהר אל היער. עשה מה שעשה ושב לביתו עייף יגע ומצפה לבאות.

בשעות הבוקר מטיילים הזוג במעמקי היער, חושיו של האיש מתחדדים והנה הוא פונה אל רעייתו ואומר לה: “אגדת עם צוענית מספרת כי ישנם מקומות בעומק היער בהם צומחים על העצים מזון חי ובריא הנאכלים כמות שהם ומחיים נפשו של אדם”. בעוד האישה מביטה בפני בעלה כקוף בפני בני אדם מחשבת את עונות השנה ומנסה ליישב מדוע נשתבשה דעתו של בעלה דווקא עכשיו, נשמעה צעקה של הלם ודווקא מפיה שלה “הבט יענק’ל הבט, חלה של ממש פורחת בעצי היער” ואכן, חלה טרייה וריחנית עמדה על ענפי העץ מחוברת ובשלה, מעשי ידי האיש להתפאר. ו’כשמצאה’ האישה את שאר הענפים נותני החלות והדג המלוח הבין יענק’ל כי שעת הכושר הגיעה ופנה אל רעייתו בצעקה: “הנה תיבת אוצרות!” וכשיצאו משם השניים המומים ומפועלים ידע החוכר כי מעתה יש בידו תשובה לפריץ החמדן.

דבר התעשרותו הפתאומית של ‘מושקה היהודי’ הגיע במהירות שיא לאזניו של מושל הכפר שהורהו מידית להתייצב לפניו. וכשדרש הפריץ ברוב תוקף להשיב על אתר את תיבת האוצרות שמצא ביער כפי שמספרת אשתו של מושקה בעצמו, חייך יענק’ל ביובש וביקש מהאדון כי יקרא לכאן את האישה ויבקש ממנה שתספר היא מהיכן האוצר המדובר. סיפרה האישה לפריץ את השתלשלות העניינים ממציאת עצי היער המופלאים ועד מציאת תיבת האוצרות והאחרון הביט בפניו הנוגות של יענק’ל ופטרו לשלום תוך שהוא מציע הלוואה הגונה למושק’ה שתוכל לסייע לו בהוצאת ריפוי הנפש עבור רעייתו ההוזה.

***

בלבלול עובדות – זה כל הסיפור. במקום להתכחש אליהם, לעובדות, ניתן להציגם באור אחר ובכך להוושע.

השבוע, עסקו החדשות בחתונת ההתבוללות בראשון לציון של מחמוד ומורל. משום מה, נותבו הדעות בסיפור בין ימין קיצוני, המתנגד, לשמאל מתון התומך. עניין ההתבוללות, שהושווה בזמנו על ידי ראש הממשלה דאז גולדה מאיר- להכחדת העם היהודי בימי השואה, ירד מעל הפרק לחלוטין ודיבורים על ‘פלורליזם תרבותי’ ושוויון זכויות, הם שייצגו את הצד המתון. הבעיה האמיתית של יציאה החוצה מהדת היהודית של בת ישראל ובניה היהודיים עד סוף כל הדורות ממסגרת העם הנבחר לטובת העם הקם עלינו להורגינו, היא זו שהיתה צריכה להיאמר בראש חוצות. לא גזענות יש כאן ולא ‘נבחרות יתר’ עומדת לנגד עינינו. בושה וחרפה למדינה היהודית שבה שרת בריאות שולחת מלל תומך בהכחדתו השמית של העם היהודי. כי אם לא בדת, במה יהדותנו?