יש לו, לה, שאלות באמונה, למי יפנו? לדעת להקשיב

הוא.
בחור בישיבה נחשבת, שיעור ג’, ממוצע פלוס, לא בולט מדי, “ילד טוב ירושלים”, שלושה סדרים, חברותות, סדר מוסר, מתקתק, גם בלב. כבר שבוע שהוא אינו ישן. מוטרד מאוד. לא קולט כלום בשיעורים, ורק חושב על השאלה ההיא, זאת ששמע מ”איש הרוח” ברדיו לפני שבוע. לשאול הוא לא מעז. לא נעים. מתבייש. להתקשר למישהו? הוא הרי יבלע את הלשון ברגע. ימגם משהו. הרי הוא לא רגיל להתחבטות כזו. זה לא הוא.

היא.
בחורה בתחילת סמינר. מתוסבכת על המורה עמוקות. לא מסוגלת לחשוב איך תחיה שנה הבאה עם מורה אחרת. דיכאון. עייפות. חוסר חשק. להורים היא אומרת שזה סתם וירוס. לחברות היא כבר לא אומרת. לשאול? היא? נראה לכם? את מי?

הוא.
כבר בישיבה ב”קיבוץ”. לא מחובר. התחיל מכינה אקדמית באחד מהמוסדות. העולם שנפתח מסחרר אותו. מסנוור. מקשה. חשב שידע כמעט הכל ועכשיו לא יודע כלום. חשב שהקהילה שלו יודעת כל, וכעת מה? החדש מצמצם לו את הישן, הוא מתמלא שאלות שכל יום רק הולכות ונערמות. מרגיש מנותק. מתנתק. מסביב חברים חסרי פנאי או חסרי חשק “לחפור”. לרבנים כבר לא מאמין שיש מה לתת לו. האמון נשבר. רק מחפש אוזן שתבין, שתתן קצה חוט. שתחבר מחדש.

היא.
פגשה אותו במשרד. הוא לא משלנו. דתילוני כזה נחמד. אבל ממש נחמד. מרגישה שמשהו לא נכון כאן. היא סתם מזכירה שהתחילה לעבוד. מסביב מתחילים לדבר בה בשידוכים. הראש שלה לא פנוי ממנו. אפשרי שיצא מזה משהו? מהי מרגישה? לא מעיזה אפילו לשאול את עצמה. חברות? מורות? הורים?! היא בשידוכים!

ניתן להמשיך בחיבוטי נפש פשוטים ומורכבים, בשאלות באמונה ובמחשבה עמוקות ושטחיות, בסיפורי חיים מסעירים ובמצבים של יום יום שעה שעה, הצד השווה שבהם הוא הצורך שמישהו יקשיב, הרצון למענה מבין, מכיר, קרוב, אך רחוק לחלוטין. מענה שלא יזהה, ולו בקול, את השואל.

אלו לא נושרים, חלקם גם לא בסיכון לנשור.

הנוער נחשף, מתלבט, נפגש במורכבות הולכת וגוברת במעגלי החיים שסביבו. מהגיל היותר צעיר והמסגרת היותר מוגנת של ישיבה קטנה/סמינר ועד למערכות הפתוחות, לנוער הנפגש באתגרים לא פשוטים במוסדות להכשרה מקצועית ובמוסדות אקדמים.

הבעיות גדולות והבושה גדולה. רבים מדי נוצרים את שאלותיהם, מנסים להתמודד בתחושת בדידות עזה, או בתחושה שאין מענה, שלא יכול להיות מענה, שאין בכלל מי שיקשיב, באמת.

יותר מפעם נפגשים העוסקים בתחום, המכירים והמכרים, באלו שניסו לשאול ונפגשו במבט תמה, מבט שהבהיר להם שעברו את הגבול שעליו מותר להרהר. מבט שהטמיע בהם שאולי גם למי שזכה לשמוע את שאלתם אין מענה. מבט שהחניק את צרורות השאלות שהלכו והתערמו והפכו, לעיתים, לערימה מאיימת.

כך בחיבוטי מחשבה, וקל וחומר בחיבוטי הנפש, בנושאים הרגישים ביותר שנפש הצעיר לעיתים נקרעת בתוכם. ביחסיו עם החברה, במחשבותיו המותרות והפחות מכך, בתשוקותיו ורצונותיו, בהתלבטויותיו והתייסרויותיו. הוא נקרע בתוך עצמו ולא מעיז לשאול.

ועל כן ישנו צורך בכלי חדש. כלי אשר יאפשר לבנינו ובנותינו לשפוך את ליבם ולקבל מענה. לא מענה סמכותי של יודע כל. אלא מענה של מקשיב, של מי שעד לא מזמן יכול היה להיות במקומם, מבין את שפתם, את הדור בו הם חיים, את הצרכים והקשיים, ובכל זאת מתוך מקום בנוי ויציב, נפשית ורוחנית, הוא מקשיב. ומההקשבה מנסה לענות, לייעץ, ולהפנות בעת הצורך.

ליצור תחושה של לגיטימיות לשאלה. מחויבות להקשבה. ורצון כנה לתשובה כנה. וכל זאת תחת מעטה אנונימי מלא, במסירות, וברמה גבוהה ככל האפשר.

ליצור בית לשואלים. בית לשאלות. ובית למענה אמיתי וכנה.

בית ההקשבה.