אצלי לא הכל בסדר: למה באמת אסור לנו לעולם להיות מרוצים?

אנחנו אוהבים להיות צודקים וגאים. איש אינו אוהב להרגיש אשם, לבקש סליחה, להתנצל. קל לנו לשכנע את עצמנו שבעצם אנחנו צודקים, וגם אם לא – לא נורא, ובכלל, לא צריך לחוש נקיפות מצפון יותר מדיי.

חגים? חדש מדנונה WOW: יוגורט עם שכבת קרם בטעם שטרודל

איך להבטיח לעצמכם נסיעה בטוחה בתחבורה ציבורית? ככה

שלישי כבר קיבלת? אם אתה בגיל 30 ומעלה מגיע לך לקבל כעת תגבור

מצייתים לדעת רבותינו? חסנו את הילדים שלכם לקורונה ותעצרו הגל

בדיוק אל הנקודה הזאת מכוּונת אמירת הסליחות.

אנחנו, הגאים והזקופים, עומדים פתאום בראש מורכן ובלבבות שבורים ופותחים את אמירת הסליחות בהצהרה: “לך ה’ הצדקה ולנו בושת הפנים”. בדומיית הליל אנו נאלצים להודות: “לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרָשִׁים דפקנו דלתיך”.

הסליחות המטהרות

עצם אמירת הסליחות נושאת עימה מידה מסוימת של היטהרות. הנכונות לבוא לסליחות, להרגיש שאני ‘לא בסדר’, להודות שיש לי על מה לבקש מחילה – היא עצמה מנמיכה במידה מרובה את רוח הגאווה וגסות הרוח, ומעניקה זוך נפשי.

הגישה הזאת מנוגדת לרוח הכללית המנשבת בחברה המודרנית.

על-פי התפיסה המקובלת, האדם אמור להיות שבע רצון מעצמו ולחתור לסיפוק עצמי. עליו להשיג את הדברים האמורים לגרום לו להיות מרוצה. באה היהדות ואומרת: לא, אסור לאדם להיות שבע רצון מעצמו.

תכונת ‘השמח בחלקו’ נפלאה היא בכל הקשור לעולם החומר. ככל שאדם שמח יותר במה שיש לו ואינו שואף לאגור עוד כסף ונכסים – כן גדל אושרו. זה גם העושר האמיתי (“איזהו עשיר? השמח בחלקו”). אך בכל הקשור לנכסים רוחניים – תורה, מעשים טובים, מידות טובות – כאן תכונת ‘השמח בחלקו’ היא תכונה גרועה מאוד.

בעולם הרוח התכונות הנכונות והראויות הן העדר שביעות רצון ושאפתנות מתמדת. בלעדיהן האדם קופא על שמריו ואינו מתקדם.

יהודי עובד ה’ לעולם לא יאמר ‘אצלי הכול בסדר’. תחושה כזאת היא המתכון הוודאי להתנוונות רוחנית ולאובדן היוזמה והחיוּת. בחיי הרוח אסור לנו לעולם להיות מרוצים. ככל שאנחנו מתקדמים ומתעלים, אנחנו אמורים להבין ולהרגיש עד כמה אנחנו רחוקים מן השלמות ומהתעלות רוחנית אמיתית.

להשתנות בשנה הבאה

החיים בעולם הזה הם שליחות. עלינו לבצע משימות ולהשיג מטרות במאה ועשרים שנות חיינו.

טבעי אפוא שכאשר שנה מתקרבת לסיומה עוברת תחושת חרדה בלב: מה קורה אצלי? שנה עברה ומה הספקתי? היהודי עורך את חשבון השנה שחלפה, ומגיע למסקנה שהיה אפשר לעשות הרבה-הרבה יותר. ואם אפשר היה – צריך היה. ואם צריך היה – עליו לתקן זאת ולהחליט שבשנה הבאה ינצל יותר את כוחותיו ואפשרויותיו.

זו הדרך שבה יהודי מתכונן לראש השנה, ולאחר הכנה כזאת הוא נכנס ליום הדין בנפש נקייה יותר, ובליבו החלטות איתנות להשתנות ולהתנהג אחרת בשנה החדשה. לכל זה מתלווה הביטחון שהקב”ה אכן מקבל את תשובתנו ומעניק לכל אחד ואחת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת הגאולה האמיתית והשלמה.