כמו בסיפור של הרב והכפרי, גם לבנט יש עוד כמה רעיונות מצוינים

בתחילה בכל שיחה הייתה השאלה הקבועה: נו, מה את אומרת? כמה זמן תחזיק הממשלה הזו מעמד?

זה הפסיק. איכשהו כל הצדדים הפנימו שהממשלה החדשה לא הולכת להתאדות, ויהיו שגיאותיה אשר יהיו. לאיש ממרכיביה אין עניין להוביל לפירוקה.

אז נכון שדווקא על הרקע הזה לעיתים מתרקמים צעדים דרסטיים בפוליטיקה (פרישת מפלגת העבודה בין לילה וניתוק של חמישה ח”כים מתוכה שיצרו את ‘העצמאות’, היא רק דוגמה אחת). בני גנץ מתלבט (ובצדק, הסיכון מבחינתו עצום. שכן נניח שהוא נכנס לקואליציה עם הליכוד כראש ממשלה, ואחרי חודשיים נתניהו מוצא רקע לפירוק ומשאיר אותו קירח מכאן ומכאן?), וגם לאיילת שקד לא קל עם כל מה שקורה בקואליציה.

ועדיין, הכול שם נראה יציב.

זה בדיוק מה שמאפשר להפנות את הזרקור לצד היותר משמעותי של ממשלת השינוי והוא הצד המגוחך של נפתלי בנט. האיש שחיבר ספרון, רק כדי להיכשל בכל בוקר מחדש, אבל קיבל מחבריו לקואליציה סוכריה של שיירת רכבים, בעוד אחד מהם מלך החוץ, אחד מלך האוצר, אחד בבטחון, אחת בתחבורה, ורק לו, לנפתלי – כלום לא נשאר. חוץ מצעצועים והמון מאבטחים.

פלא שידו רועדת בעת שהוא נואם?

•

על רקע זה, אתם חייבים לשמוע את הסיפור הבא, שמצאתי בטורו של צ’ שפיגלמן ב’יתד נאמן’:

בעיירה יהודית אחת כיהן רב זקן וחכם, שניהל את עדתו עשרות שנים בתבונה וביד רמה. הרב ידע להתנהל עם כל שדרות הציבור: החל מתלמידי החכמים שבעיירה, עבור דרך בעלי המלאכה והסוחרים ועד לכפריי הסביבה התמימים ופשוטי העם.

אלא שיום אחד החליטו כמה ‘בעלי בתים’ תקיפים להדיח את הרב הוותיק, שכבר לא היה לרוחם, ולהושיב על כסאו ‘רב’ כלבבם, צעיר וקשוב לרוחות הזמן – והעיקר אליהם.

הרב לא היה עם הארץ ומן הסתם סיים בהצלחה כזו או אחרת את לימודי הרבנות, הוא ידע לפסוק ‘שאלה’ בעוף ולדרוש דרשה נאה בבית הכנסת, אבל כמובן אי אפשר היה להשוות אותו לרב הקודם.

והכפריים? הם לא מבינים הרבה. כל מה שהם יודעים זה שכשמתרגשת עליהם צרה, הם נוסעים אל הרב בעיירה והוא מקשיב ומשתתף בצערם ואף נותן עצה טובה והדרכה.

יום אחד מגיע לבית הרב אחד מכפריי הסביבה ודמעתו על לחיו. יש לו לול תרנגולות מטילות, כך סיפר, והנה הבוקר הוא נכנס ללול וחשכו עיניו: עשר תרנגולות היו מוטלות על הרצפה בלי רוח חיים. מה יהיה? האם זו חלילה מגיפה או מחלה קשה? מהלול הזה כל פרנסתו ובלי התרנגולות גם הוא ומשפחתו עלולים חלילה לגווע ברעב.

חשב הרב וחשב, קימט את מצחו וליטף את זקנו, בדק בספרים הגדולים עם האותיות הקטנות ולבסוף פסק את דברו: קח את כל התרנגולות המתות, אמר לכפרי, קשור בכל אחת את רגל ימין לכנף  ימין, את כנף שמאל לרגל שמאל ותקבור אותן מאחורי הלול.

הלך הכפרי לביתו, אולי לא שמח וטוב לב, אבל הרבה יותר רגוע, ועשה בדיוק כדברי הרב. קשר רגל ימין לכנף ימין, רגל שמאל לכנף שמאל, קבר את התרנגולות מאחורי הלול – וקיווה לטוב.

לא חלפו יותר משלושה ימים, והכפרי האומלל מידפק שוב על דלתו של הרב ובכיו רק מתגבר. באותו בוקר הוא השכים קום, כך סיפר, וכשנכנס להאכיל את התרנגולות שוב מצא עשר מהן שוכבות על רצפת הלול חסרות חיים. מה יהיה? מה יהיה? מהלול הזה הוא מאכיל את אשתו וילדיו ואם המגיפה תמשיך להכות מי יודע מה יעלה בגורלם.

חשב הרב וחשב, קימט את מצחו וליטף את זקנו ולבסוף פסק את דברו: מה שצריך לעשות מעשה זה לקשור את כנף ימין לרגל שמאל, ואת כנף שמאל לרגל ימין, ובנוסף לזאת – כשקוברים את התרנגולות, יש לקבור את כולם באותו בור.

חזר הכפרי לביתו, לא שמח וטוב לב, וגם קצת פחות רגוע, אבל עשה בדיוק כדברי הרב: קשר בכל תרנגולת את כנף ימין לרגל שמאל ואת כנף שמאל לרגל ימין ובנוסף לזאת הקפיד לקבור את כל התרנגולות באותו בור מאחורי הלול – וקיווה לטוב.

ואולם לא חלפו יותר מארבעה ימים והכפרי הגיע שוב לביתו של הרב כשהוא ממרר בבכי. זה קרה שוב, האסון לא מרפה. באותו בוקר הוא נכנס ללול, ולמרבה הפלצות הוא גילה שוב עשר תרנגולות מתות, מה יהיה הסוף? עד מתי המגיפה תכה בו? שהרב יושיע אותו וייתן לו עצה טובה.

חשב הרב וחשב, ליטף את מצחו וקימט את זקנו, הרהר ארוכות ולבסוף פסק את דברו: את רגל ימין לכנף שמאל יש לקשור מהצד הקדמי של התרנגולת, ואת רגל שמאל לכנף הימנית יש לקשור מהצד האחורי של התרנגולת. זה בטוח יעזור, ובנוסף לזה, החוט שבו קושרים את התרנגולות צריך להיות אדום.

יצא הכפרי מביתו של הרב, לא שמח ולא טוב לב, וגם מודאג לא מעט, אבל ככפרי מן השורה הוא עשה בדיוק כדברי הרב: ימין של כל תרנגולת הוא קשר לכנף שמאל – וכמובן מקדימה ובחוט אדום – ואת רגל שמאל הוא קשר לכנף ימין – הפעם מאחורה וכמובן גם זה בחוט אדום – ואחר כך קבר את כולן בבור אחר מאחורי הלול – וקיווה לטוב.

ואולם – איך ניחשתם – לא חלפו חמישה ימים ושוב מגיע הכפרי לביתו של הרב, בוכה ומתייפח ללא הפוגות ומספר שבאותו בוקר הוא נכנס ללול, ועל הרצפה הוא מצא עשר תרנגולות מתות, ועכשיו אין לו פרנסה ואין לו ממה להאכיל את אשתו ואת הילדים. אלו היו התרנגולות האחרונות שלו עכשיו הוא נותר נקי מנכסיו ולא נותר לו אלא לחזר על הפתחים.

“אלו היו התרנגולות האחרונות?” – שאל ה’רב’.

“כן, כן” – השיב הכפרי בבכי.

“אוי, חבל, כמה חבל” – אמר ה’רב’, “היו לי עוד כמה רעיונות מצוינים”.

•

בתחילה, הוא הציע לשמור על שמים פתוחים, לא לחשוב על סגר ולהתרכז בכלכלה של כולנו.

ואז, כששבו והתריעו על תחלואה גוברת, על מאות מתים, על צפי מחריד – הוא ציווה להקפיד יותר על הבדיקות בשדה, על אכיפת הבידודים – אבל כמו בסיפור הכפרי, שוב ושוב הגיעו הגורמים ממשרד הבריאות והתריעו בפניו שהמצב איום ונורא.

מה הוא לא עשה? מסיבות עיתונאים מתוקשרות, בניגוד גמור למה שהטיף בספרו ‘רב המכר’. דיבורים כחול על סגר אפשרי בחגים, תו שמח ועליז וירוק ואדום ולבן ומה לא.

המתים ממשיכים למות, התחלואה גואה, בתי החולים, לפחות בחלקם, כבר מאיימים שלא מקבלים עוד חולים, הם בקריסה. והוא? בשלו. יש לו עוד הרבה רעיונות לספר לנו.

אז אולי הממשלה הזו תחזיק. אבל אם זה מה שנקרא ‘להחזיק’, הדמוקרטיה בוכה.