‘אנשים פרצו בבכי’: פסיכיאטר מ’איתנים’ מגולל את רגעי האימה

“יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם”

נס גדול היה פה, אתמול.

בשעות אחר הצהרים  אש שפרצה (הוצתה?) בהרי ירושלים התפשטה עד להר עליו שוכן בית החולים שבו אני עובד, איתנים. בית חולים פסיכיאטרי עם מחלקות לגברים, נשים, אוטיסטים וילדים.

יש לך כסף בבוידם? רוצה לדעת איפה להשקיע? שאל את המנכ”ל

ככל שהאש התקרבה לבית החולים, התבררה מידת הסכנה בה אנחנו נתונים, כשהמתנו, צוות ומטופלים, לפינוי מסודר על ידי אוטובוסים שלא יכלו להגיע למקום.

אנשי צוות פינו מטופלים מהמחלקות, שמרו עליהם בקבוצות ברחבה מחוץ לבית החולים, רצו אל תוך העשן ואש שמתקרבת כדי להחזיר מטופלים שברחו.

עשן סמיך מילא את ההר, אנשים התקשו לנשום, והאש המשיכה להתקרב במהירות מפחידה. פיצוץ נשמע מקרוב ונראה כי אין זמן לחכות לחילוץ. לקחתי איתי מטופלים ברכב וניסיתי ולברוח כל עוד אפשר, נסעתי בכביש הגישה שיורד כלפי מטה, אך אנשים בדרך סימנו לי לחזור. התעלמתי והמשכתי לנסוע, כי אין לאן לחזור. בהמשך הדרך, ראיתי שריפה משתוללת על כביש הגישה, הופכת אותו לבלתי עביר.

נאלצתי לחזור בחזרה למעלה ההר. רק אז הבנתי מה קורה כאן. הבטתי סביבי וראיתי את האסון הלאומי הגדול ביותר בתולדות המדינה קורה בלייב.

150 איש, מטופלים חסרי ישע, משפחות בלי רכב שבאו לבקר ואנשים צוות שנשארו לדאוג לפינוי, לכודים. אש משתוללת מסביבנו, מתקרבת לרחבה הקטנה בה עמדנו כולנו, מחכים לנס.

היה פשוט מזעזע לראות איך אנשים התחילו להישבר, פרצו בבכי, אנשי צוות שאני רגיל לעבוד איתם ביום יום מתקשרים לבני משפחותיהם בכדי להיפרד, מבשרים להם שלא יחזרו הביתה ומוסרים את אהבתם. אנשי צוות אחרים עמדו חסרי אונים, מבולבלים, עייפים, מנסים להרטיב את סביבתנו בזרנוקי מים בניסיון נואש לעכב את האש מלהגיע.

מעלינו שמענו מסוקים, שלא יכלו לנחות עקב העשן הכבד. זה כבר היה עניין של שתיים שלוש דקות עד שהאש תגיע אלינו.

ואז, אחרי זמן רב של חרדה וחוסר אונים, רכב ביטחון הגיע לרחבה, מכריז כי מכבי האש הצליחו להנמיך את גובה הלהבות בכביש הגישה ושניתן לצאת. בתוך שניות אנשי צוות מילאו את רכביהם הפרטיים בכמה מטופלים שניתן, דחסו אותם אחד על השני בזמן שחלקם ניסו להידחף ולהציל את עצמם בעליה לרכב.

נסענו ישירות לכפר שאול, קמפוס פסיכיאטרי נוסף בירושלים, משם מאוחר יותר בלילה המחלקות הועברו כל אחת לבית חולים אחר בארץ, מעכו ועד באר שבע, שם זכינו להכנסת אורחים מא׳ ועד ת׳.

בנס ובמסירות של הצוות, לא היו יותר נעדרים.

בנס ובמסירות של כוחות ההצלה, הצלחנו לצאת משם.

האם מדובר בהצתה מכוונת? אני לא יודע. המשטרה לא מוסרת פרטים בשלב הזה, אולי כדי ״שלא יתלהטו הרוחות״.

אני כן יודע, שבשנים האחרונות יש אינספור הצתות מכוונות בהרי ירושלים, מעשי טרור של שונאי ישראל. גם אם הדליקה הזאת לא הייתה מכוונת, היא בקלות יכלה להיות.

הפעם, מדינת ישראל ניצלה מהאסון הלאומי הגדול ביותר שהיה בתולדותיה.

אבל, שלא יגידו שהכתובת לא הייתה על הקיר, שלא ידעו שההצתות הללו עלולות לגרום לשריפתם בחיים של מאות.

• מתוך הפייסבוק של ד”ר טל פרפרה