מה לחסיד קרלין ולשליחויות עלומות בבתי כצנלסון וז’בוטינסקי?
1.
הוא היה אחד האנשים הקרובים ביותר לרב קוק. פיזית. הוא גר בביתו 16 שנה. הוא היה משמשו, עוזרו וגם שליחו למשימות מיוחדות, ובכל זאת מעטים מכירים היום את שמו. אין עליו אפילו ערך בוויקיפדיה.
ללא תנאים ועם מלגות: משתכרים 35,700 שקלים לחודש בממוצע
חשיפה: כל מה שתוכלו לקבל באונ’ העברית כבוגרי החינוך החרדי
ערב ג’ באלול, 86 שנים לפטירת הרב קוק, הוא הזדמנות להכיר את דמותו המיוחדת של ר’ אברהם חיים צ’צ’יק ולהציץ בזיכרונותיו.
אפרופו זיכרונות, לפני כמה ימים פרסם ‘בית הרב קוק’ סרטון באורך תשע דקות ובו כל קטעי הוידאו של הרב קוק שהתגלו עד כה. יש שם קטעים מוכרים וכאלה שלא, אבל החידוש העיקרי הוא שסידרו שם את הקצב של הצילום.
מבחינתי זה דרמטי. הרי בכל הסרטים בשחור-לבן של פעם נראה שכולם נורא ממהרים לאיזשהו מקום. אני רץ והם רצים. אז כשמדובר באיזה סוחר דגים בשוק של גטו ורשה – מילא, אבל כשאתה צופה בתיעוד של הרב קוק, הרי מרתק להתבונן בשפת הגוף. כשהוא הולך, כשהוא פוגש אנשים ומשוחח איתם, כשהוא דורש. וזה בעצם מתאפשר עכשיו לראשונה.
שיתפתי את הסרטון הזה בדף הפייסבוק שלי והופתעתי מעוצמת התגובות. איזו התרגשות, אפילו רטט, מעורר כל תיעוד של הרב קוק עשרות שנים אחרי פטירתו, ומאיזה מגוון של אנשים.
2.
לפני כחמש עשרה שנים, אולי קצת יותר, פנה אליי יהודי חרדי מביתר עילית בשם מאיר צ’צ’יק ונתן לי חוברת קטנה. סבא שלו, ר’ אברום צ’צ’יק, כך סיפר, היה אחד האנשים הכי קרובים לרב קוק, ועכשיו הם הוציאו לאור אוסף מזיכרונותיו.
קראתי את החוברת והוקסמתי.
אני מכיר את התיאורים על הרב קוק. גדלתי על יצירת המופת של הרב נריה על כל כרכיה. חלק מהמסורת של שולחן החג בבית הוריי הוא הקראה מהספר ‘מועדי הראי”ה’, עם התיאורים המרוממים על החג בעולמו של הרב קוק. אני מכיר כמובן את הספר הנהדר של הסופר שמחה רז ‘מלאכים כבני אדם’, וגם את התיאורים הנשגבים שכתב הרב חרל”פ, התלמיד־חבר.
אבל בחוברת הצנועה הזאת היה משהו אחר, פשוט. ר’ אברום צ’צ’יק לא היה תלמיד של הרב קוק ובטח שלא חבר של הרב קוק. הוא היה השמש שלו. ומהזווית הזאת הוא מתאר. הייתי כותב “מהזווית האנושית” – אבל זהו, שלא. וזה אחד הדברים המדהימים בחוברת: למרות הקרבה היומיומית, למרות שהוא מספר, למשל, איך סידר את קערת הבננות על השולחן של הרב קוק לפני ביקורי אורחים או הביא גפרורים להבדלה, הוא מתייחס אליו בחרדת קודש. לא פחות, ואפילו יותר, מגדולי תלמידיו.
הנה רגע אחד קטן שמלמד על היחס של השמש לרב: “הדבר היה בשעות אחרי הצהרים של ערב יום הכיפורים. פני רבנו אומרים קודש לקראת קבלת קדושת היום המיוחד בשנה ויושב בחדרו שקוע בספרי הזוהר ושפת אמת. אחרי־כן כיבד אותי רבנו בתפקיד שהייתי ממלא מדי שנה בשנה: קיום המנהג של ‘מלקות’, והייתי חרד ומזועזע, בהצטרכי להלקות גוף קדוש כזה. ידי היו מרטטות בגשתי לפעולה הזאת. הרב הרגיש בכך ואמר לי: ‘שמייסט, שמייסט (יכה, יכה)’, ונאלצתי לקיים דברו, ולהלקותו עם אמירת י”ג מידות שלוש פעמים. ושיניי דא לדא נקשן בהביעי את המילים ‘והוא רחום…'”.
לאחרונה הוציא לאור משה נחמני מארגון ‘אור האורות’ – שעד היום חוקר ומחפש אחרי תיעודים ומסמכים שנוגעים לרב קוק, או אנשים שפגשו בו – את הספר ‘במחיצתו’, הכולל את זיכרונותיו של השמש צ’צ’יק במלואם. הן אלו שהופיעו בחוברת הישנה ההיא והן זיכרונות נוספים, בתוספת תמונות נדירות וקטעי עיתונות מאותם הימים.
3.
איך הגיע צ’ציק לבית הרב קוק? מה לחסיד קרלין שעלה לארץ מפינסק, תלמידו של המהרי”ל דיסקין, בוגר ישיבת עץ חיים, ולשליחויות עלומות בבתיהם של ברל כצנלסון וזאב ז’בוטינסקי?
בספר מסופר על אברום, היתום הצעיר שבא לבקר את אחותו הגדולה שעבדה כעוזרת בביתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ’ תאומים (האדר”ת), חותנו של הרב קוק, בעיר העתיקה, שם הוא שומע על קבלת הפנים החגיגית לרב הנערץ שעלה לארץ. הוא הולך אל דרשתו של הרב בבית הכנסת החורבה, בשבת פרשת “בהעלותך”, השבת השנייה שלו בארץ, ומוקסם מדמותו. זאת הייתה ההיכרות הראשונה.
לימים, אחרי פטירתו של האדר”ת, עברה האחות לשמש כעוזרת בית בבית הרב קוק ביפו, וכשאחיה הצעיר בא לבקר אותה שם, העמיק הקשר.
“זוכר אני שהיה לוקח אותי בוקר־בוקר להתפלל תפילת שחרית בבית מדרשו הקבוע בתלמוד תורה ‘שערי תורה’ ביפו”, מספר צ’צ’יק, “והיה נשאר שמה שעה ארוכה ללמוד תורה, ואני הייתי מקשיב לקול ניגונו הנעים והמתוק. הייתי מסתכל ונהנה לראות את פניו המאירים בזיו עליון. איזה נועם, איזה הוד, היו על פניו. כולו היה אומר: קדוש וברוך. אין לי מילים מתאימות לתאר את הימים ההם. עבודת ה’ שלו הייתה בהתלהבות עצומה.
“מי יוכל לתאר את הקידוש שלו, ואיה העט שיוכל לצייר את ההבדלה. מי שלא ראה התרגשותו העצומה ברשפי אש קודש כשעמד והבדיל בין קודש לחול במוצאי שבת קודש – לא ראה התעוררות דקדושה מימיו. כשהיה מגיע למילים ‘ושאבתם מים בששון’ היה רוקד עד כלות הנפש ומכה אצבע על אצבע, והיו הדברים נראים כאילו קורא בהתלהבות: ‘רקדו עמי אילי שחק’. וכך היה ממשיך שעה ארוכה בדביקות עילאית בשירות ותשבחות. רוח של קדושה הייתה שורה עליו, ונדמה היה כאילו חובק זרועות עולם. אשרי עין ראתה זאת!”.
4.
אנחנו מכירים את הרב קוק כגאון בתורה ובמחשבה, כרב ראשי, כראש ישיבה, כמנהיג, כמשורר, כאיש חזון – אבל צ’צ’יק מתמקד בזווית שפחות מוכרת לנו: הרב קוק כאיש חסד. לא רק “עבד לעם קדוש”, כפי שנהג הרב לחתום את מכתביו, אלא גם עבד לפרט קדוש. לכל יהודי שנמצא בצרה ופנה אליו. ומי לא פנה אליו? “ביתו של הרב היה בבחינת ממלכה שלמה”, הוא סיפר בריאיון לידיעות אחרונות בשנת תש”ח. “היה זה כמו לשכה סוציאלית, לשכת עבודה, תל תלפיות שהכול פונים אליו ומבקשים עזרה, נחמה, סיוע, עבודה, צדק ויושר, הקלה פורתא מקשיי היום”.
בספר מובאים עוד ועוד סיפורים מופלאים על הזמן שהקדיש הרב כדי לפתור בעיות של קשי יום. מאנשים שהסתבכו כלכלית ונושיהם איימו עליהם, דרך זוגות עם בעיות של שלום בית, ועד לפרק שלם שמוקדש לתופעה מזעזעת, שמתברר שחזרה על עצמה לא אחת: משפחות במצוקה שלא היו מסוגלות לגדל את ילדיהן הקטנים, אבל במקום להעביר אותם למוסד הן פשוט השאירו אותם בבית הרב, מתוך ידיעה שהוא ידאג להם.
רוצה לבדוק באופן עצמאי את רמת הסיכון של משפחתך והקרובים לך?
שלישי כבר קיבלת? אם הגעת כבר לגיל 60 מגיע לך לקבל כעת תגבור
רוצים חופשה עם שובר הנחה? אסור להחמיץ את מה שקורה בירושלים
“יום אחד בשנת תרצ”ג פנה לבית רבנו צעיר אחד שהיה במצוקה גדולה, והביא עמו לחדר רבנו את בתו (רותי) הקטנה, ותינה את צערו ומצבו הדחוק. אדהכי והכי, כשעוד לא הספיקו בני הבית להבין את המתרחש, הצעיר הוציא לפועל את מחשבתו: קשר את הילדה אל כרעי הכיסא של רבנו ונעלם. פעולתו זו הכניסה בסבך את בני הבית שלא ידעו לשית עצות בנפשם.
“אך רבנו קבע, שעל בני הבית מוטל החוב הקדוש לטפל בילדה ולגדלה יחד עם נכדתו התינוקת החביבה ציפורה’לה, ולהתייחס אליה כאילו הייתה נכדתו. הילדה נשארה בבית רבנו ושמרו עליה בנאמנות ובמסירות. בייחוד היה קשה הטיפול בה בלילות, כשהייתה מרבה לבכות והפריעה לשנתם של בני הבית”.
צ’צ’יק מספר שהרב קוק אמר שהוא לוקח על עצמו לטפל בה בלילות. או כלשונו היפה: “להחזיקה בשעת לימודו וליישן אותה בניגון הגמרא… כך נמשך הדבר תקופת זמן ארוכה, עד שרבנו נעתר להפצרת נכבדי העיר בסידור לילדה במוסד מתאים”.
אגב, נכדתו של הרב, ציפורה’לה, היא הרבנית ציפורה פרום תיבדל לחיים טובים וארוכים.
5.
פרקים מרתקים בספר מוקדשים למאבקיו של הרב קוק על צביונה היהודי של ארץ ישראל. למשל בסוגיה שנקראת היום “השבת במרחב הציבורי”. יש כאלה שחושבים שאם הרב קוק היה איתנו, הוא בטח היה יוזם אמנות פיוס ופשרה בין שומרי שבת למחללי שבת, כי הוא הרי אהב והעריך כל יהודי. החצי השני של המשפט האחרון בהחלט נכון, וזאת כנראה הסיבה שהוא לא היה יכול להישאר אדיש מול אחים אהובים שמחללים את השבת.
“בשעתו הוציאו בתל־אביב חוק השבת כהלכתו על איסור פתיחת בתי עסק בשבת, ועל ידו נגרמה שמחה בלבבות אלפי יהודים שומרי תורה”, מספר צ’צ’יק. “לדאבוננו היו שלא השלימו עם קיום החוק וחתרו בכל האמצעים לשנותו, אחרי שהושקעה עבודה מאומצת לקבלתו, בייחוד בהשפעתו של רבנו”.
הפעילים ההם שכרו עורך דין שהגיש ערעור לפני ממשלת המנדט. יום אחד הגיע אותו עורך דין לבית של הרב, מכיוון שייצג מישהו בעניין משפטי אחר לגמרי.
“כשנודע לרבנו שזה אותו איש שעל ידו נהרס חוק השבת, התחיל להרעים עליו בקול חוצב להבות אש: ‘אתה הוא האיש שהרסת את נשמת חיינו, את שבת קדשנו? היכן היה המצפון שלך? איך לא נתמלא לבך חרדה גדולה, ואימה לא נפלה עליך, בגשתך לעשות צעד מסוכן כזה, לדרוך בנעליים גסות על קודש הקודשים שלנו ולהדאיב אלפי לבבות פצועים!’.
“רבנו, בלבבו הכואב, המשיך להמטיר עליו דברים מחרידים המזעזעים לבבות מאובנים, שהרבה מהם נעלמו מזיכרוני. והוא – כל הזמן עמד בחרדה גדולה והקשיב לתוכחתו הפצועה של רבנו זצ”ל, בלי להוציא הגה מפיו”.
6.
וואו, זה משהו שבאמת קשה לדמיין, לא בוידאו מהיר ולא בוידאו איטי: הרב קוק צועק על מישהו. לא מחייך באהבה, לא מאיר פנים, אלא זועם ורושף וקוצף על מי שפועל כדי לפגוע בקדושת השבת.
אבל זה לא השיא, הנה סיפור נוסף: “כשעבר השלטון לידי המנדט האנגלי, נזדרזו יהודים והקימו ראינוע בשם ‘ירושלים’ על יד שער שכם, בדרך העולה אל מגרש שמעון הצדיק. לא עבר זמן רב לקיומו של הראינוע, ונתפרסמו מודעות על הצגת קרקס בלילי שבת, לדאבון לב כל מקדשי שביעי. בעלי העסק הוזמנו מיד לפני רבנו, והוא מיחה בידם והתרה בהם לבל יישנה עוד כדבר הנורא הזה.
“הם הצטדקו באמתלות שונות וקיבלו עליהם שכתורה יעשו. אבל לא עבר זמן מרובה, והם המשיכו בקלקולם. אז פורסמו כרוזים מטעם הרבנות וחברי בית הדין והמוצי”ם דפעיה”ק ורבנו הגדול בראשם, שאיסור חמור על כל ישראל לבקר בבית הראינוע בחול וקל־וחומר בשבת. בהשפעת הכרוז לא הרהיב עוד יהודי בנפשו להיכנס אל הראינוע. ויהודים שלִבם חם בקרבם על חילול השבת הלכו להשגיח אם אין מאחיהם מבקרים שם. אולם בעלי העסק עמדו במרדם והמשיכו בגסות בדרכם הנלוזה, שהכאיבה לבבות תמימי דרך ה’.
“יום אחד נשלחתי על ידי רבנו להזמין אותם נמרצות. הם הופיעו לפניו בביתו. כדרכו בקודש, התחיל לדבר אליהם רכות והטיף באוזניהם כל חומר העבירות של אותו הזלזול בנשמת שבת. במענה פיהם טענו, שהראינוע מושכר לגוי, אף השמיעו עוד אמתלות. והנה פקע כוח הסבלנות של רבנו והתנשא כארי ובדברי חימה וזעף התחיל לצעוק עליהם ולהרעים: ‘תדעו לכם, קלי הדעת, כי אם הפרוטות שלכם עולות בעיניכם על כתר ההוד והקודש של שבת מלכתא, תפארתנו וגאוותנו נגד גויי הארץ, ובידיכם באתם לעקור את המתנה והסגולה שזיכה בה את עם בחירתו, בטוח לבי בה’ שידרוש מכם את העוון ולא יכופר לכם, כי תצא שלהבת מן השמים, שתמחה את התועבה הזאת מן הקודש'”.
וצ’צ’יק מסיים: “ואמנם ראינו, צדיק גוזר והקב”ה מקיים. לאחר זמן מסוים יצאה אש מן השמים ונשרף כל הראינוע כולו והיה לשממה, עד שנשארה רק הקרקע השרופה והחרוכה. ותהום כל העיר על הפלא הגדול, ויענו ויאמרו: אין זה כי אם איש קדוש שוכן בתוכנו”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’
תגובות
אין תגובות