בואי שרהל’ה, נלחמים: ככל שהוא יותר זמן יו”ר אופוזיציה ערכו עולה
1.
כבר כמעט חודשיים לממשלה החדשה, ועוד לא התרגלתי לצירוף המילים “ראש הממשלה נפתלי בנט”.
חשיפה: כל מה שתוכלו לקבל באונ’ העברית כבוגרי החינוך החרדי
לפי ההלכה מי שסיים את תפילתו בימים הראשונים שאחרי המעבר מהחורף לקיץ, ולא זוכר אם אמר את הנוסח החדש והנכון (“מוריד הטל”) או שעדיין הוא תקוע בנוסח הקודם (“משיב הרוח ומוריד הגשם”) – ההנחה היא שעד שלושים יום הוא כנראה אמר, מתוך הרגל, את הנוסח הקודם ולכן צריך לחזור על תפילתו.
כדי לא להיכנס לספק הזה, השולחן ערוך נותן סוג של טיפ: ביום הראשון של פסח, שבו מפסיקים לבקש גשמים, יאמר האדם לעצמו 90 פעמים ברצף את הנוסח החדש (“מחייה מתים אתה רב להושיע, מוריד הטל”). ואז, במקרה של ספק, אפשר להניח שאחרי 90 פעם של אזכורים, (שהם בעצם כמו 30 יום עם שלוש תפילות ביום) הראש כבר התרגל לומר את הנוסח הנכון ובמקרה של ספק לא צריך לחזור.
אמרתי הרבה יותר מ־90 פעמים את המילים “ראש הממשלה נפתלי בנט” – והראש עדיין לא התרגל לנוסח. טוב, בניגוד לבקשת גשמים, פה קשה להתרגל כי המציאות מתנגשת כל הזמן עם הטקסט, טופחת על פניו.
זה כמו לעמוד בתפילה עם מעיל גשם, צעיף וכפפות כשבחוץ מבול, אפילו שלג, ולומר “מוריד הטל”. אי אפשר להתרגל. יש פה דיסוננס קוגניטיבי.
ככל שבנט יותר זמן בתפקיד, התואר “ראש הממשלה” פחות יושב עליו. ולפי מה שמסתמן עכשיו, הפער בין התואר לאיש שנושא אותו ילך ויגדל.
2.
כבר כמעט חודשיים לממשלה החדשה, והשיירה של ראש הממשלה ממשיכה לעבור מתחת לבית שלנו בירושלים. הקולות אותם קולות, רק שהפעם יללת הסירנות צובטת את הלב, כי היא מספרת את כל הסיפור כולו. את הפלתו של ראש ממשלה כה מוכשר ומוצלח (למרות כל החסרונות שלו), את התנהלות הפרקליטות והתקשורת, את הקנוניה הפוליטית ובעיקר את מכירת כל הערכים של הימין בעבור תאוות נקמה ובצע צ’קלקה.
ולבד מרעש השיירה, אחרי שנה של הפגנות מסיתות, מוסתות, לפתע ירד שקט על שכונת רחביה. דווקא עכשיו, כשקול זעקה אמיתי, אותנטי, היה אמור להישמע נגד הממשלה, פתאום איש לא יוצא לרחובות. איכה נדמו קולות בלפור, כיכר פריז ריקה.
ורק בגבעה שממול, בכנסת, דולקים האורות כל הלילה. חברי הכנסת של האופוזיציה נלחמים בגבורה נגד הממשלה ועושים לילות כימים, פשוטו כמשמעו. ובראשם יושב ראש האופוזיציה, חבר הכנסת בנימין נתניהו.
וגם פה, קשה מאוד להתרגל לתואר. אבל שלא כמו במקרה של ראש הממשלה נפתלי בנט, ככל שחבר הכנסת בנימין נתניהו יותר זמן בתפקיד יו”ר האופוזיציה, ערכו דווקא עולה. או לפחות אמור לעלות.
כשיבואו ההיסטוריונים לסקור את רגעי השיא של נתניהו הם מן הסתם יזכירו את המאבק באיראן, את העמידה הבלתי מתפשרת שלו מול אובמה, את הסכמי אברהם, את הביטחון, את הכלכלה, את החיסונים.
בעיניי, הרגעים הכי גדולים של נתניהו הם עכשיו, בארבע בבוקר בכנסת. כנראה רק מי שנמצא שם לא רק בשביל השיירה אלא חש תחושת שליחות אמיתית מסוגל למחול על כבודו ועל אזור הנוחות שלו ולהפוך בן לילה להיות אופוזיציונר לוחמני. אם מה שעניין את נתניהו זה רק נתניהו, כמו שסיפרו לנו כל רודפיו בשמאל ובתקשורת, אז רגע אחרי המפלה הצורבת הוא היה אמור לפרוש מהחיים הפוליטיים ולהתחיל לעשות לביתו ולסיגריו.
מה לו ולישיבות ארוכות וטרחניות אל תוך הלילה בכנסת? מה לו ולהצבעות לפנות בוקר? בהצלחה עם הממשלה המקרטעת הזאת, ויאללה ביי. זה מה שהיה עושה כמעט כל פוליטיקאי אחר.
ללא תנאים ועם מלגות: משתכרים 35,700 שקלים לחודש בממוצע
למה כדאי לצעירים להתחסן נגד הקורונה דווקא ב’בין הזמנים’?
הרי קטן עליו בכלל להתייחס לממשלה החדשה. היא לא בליגה שלו. אבל נתניהו לא רק שלא פורש, אפילו פסק זמן הוא לא לוקח. בואי שרהל’ה, נלחמים.
וכרגיל, אם רוצים לדעת מה נקודת המבט הנכונה על המציאות, מה טוב ומה רע, צריך לראות מה מעצבן את עיתון הארץ.
“השורה התחתונה היא שבנימין נתניהו לא הלך”, כתב בשבוע שעבר רוגל אלפר. “המוחים נגדו אמרו לו ‘לך’, אבל הוא לא הלך. הוא אומנם הודח מראשות הממשלה והתפנה מהמעון בבלפור, אבל נותר יו”ר אופוזיציה פעיל ולוחמני, נאשם במשפט פלילי בעל פרופיל ציבורי גבוה ובעיקר אישיות מסוקרת מאוד בתקשורת. והאמת היא שזה מטריד. דומני שזה חסר תקדים בתולדות הדמוקרטיה העולמית.
“הנה אתגר לסופ”ש, אחרי ’20 שאלות’: האם ידוע לכם על מקרה נוסף של ראש ממשלה או נשיא, שבגיל 71, בתום לא פחות מ־15 שנות כהונה בראשות המדינה, מתוכן 12 ברציפות, בחר להישאר בחיים הפוליטיים ולהמשיך להיאבק על ראשות הממשלה, במקום לכתוב את זיכרונותיו, לעשות מיליונים ולהסתובב במסעות הרצאות ברחבי העולם? חיפשתי מקרים דומים ולא מצאתי”.
3.
כמעט חודשיים לממשלה החדשה והכול תקוע. זה לא אני אומר זאת אלא כל הפרשנים הפוליטיים. הקואליציה נשלטת בפועל על ידי רע”מ, כלומר על ידי מועצת א־שורא, כלומר על ידי התנועה האסלאמית. זה לא רק החוקים שבפועל הממשלה לא מסוגלת להעביר, למרות שהיא רוצה (חוק האזרחות, תיקון בחוק שירות הביטחון, חוק הקנאביס – כל אלה לא עברו, וזה כבר פורסם בגלוי).
זה מה שהם אפילו לא מנסים להעביר כי רע”מ תטיל וטו ולא יהיה תקציב, או שהם יצטרכו להתחנף לרשימה המשותפת שאולי תושיע.
קחו למשל את פרשת בן אנד ג’ריס. הפרשנים הסבירו שאין שום סיכוי לחוקים נגד החרם שאיילת שקד רצתה לקדם בעבר, בגלגול הקודם שלה, כי רע”מ לא תיתן. אתם מבינים? ממשלה שלא השיגה 61 אצבעות אפילו בטקס השבעתה (רק 60) תלויה בחסדיהם של חברי מועצת א־שורא.
אבל מי אמר שאי אפשר לקדם כלום ביחד? הנה, כצפוי, נמצא הנושא שעליו מסכימים כל חברי הקואליציה הבלתי אפשרית הזאת: “סוגיות דת ומדינה”. או במילים אחרות: שבת, כשרות, גיור, לימוד תורה. כלומר, זהותה היהודית של מדינת ישראל. הדברים הכי חשובים והכי עקרוניים שבזכותם אנחנו ראויים לחיות בארץ ישראל.
קראתי את דבריהם של כל כך הרבה כותבים שמבקרים פרטים כאלה ואחרים בתוכנית רפורמת הכשרות של השר מתן כהנא. הם צודקים, כמובן, אבל למה לרדת לפרטים הקטנים? אני מסתפק בעדות של כהנא עצמו: “כשבאתי לשר האוצר השבוע בישיבת הממשלה ופירטתי לו מה התוכנית, הוא כמעט התעלף מהתרגשות. אמרתי לו: ‘אביגדור, אני רוצה שזה יהיה בחוק ההסדרים (המוצמד לתקציב המדינה), הוא אמר: ברור! ברור!'”. סוף ציטוט.
עכשיו, ברור שיש הרבה מה לתקן ולייעל בשירותי הדת במדינת ישראל, אבל אתם באמת חושבים שמי שיעשה את זה כמו שצריך הוא ממשלת מדינת כל אזרחיה של מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ וליברמן?
ובכלל, איזה מנדט יש לך, מתן כהנא, לבצע מהפכות כאלה? לא מנדט חוקי אלא מוסרי. אתה באמת מרגיש שיש לך את הלגיטימיות לעסוק במגושמות צבאית כזאת בסוגיות הכי רגישות, הכי קדושות לעם ישראל? ליברמן מתעלף? אתה אמור להתעלף מהמחוזות שאליהם נגררת וגררת את המדינה כולה.
ולא, אתה לא “אנטיוכוס” כפי שמכנה אותך חבר הכנסת גפני בצרחות. בכלל, אני לא מבין למה גפני וחבריו למפלגת יהדות התורה צועקים ככה במליאה. הם לא מבינים שיש, לצערנו, הרבה אנשים במדינה שנהנים לראות ח”כים חרדים זועקים מכאב? שגם געוואלד צריך קצת סטייל? אתה לא אנטיוכוס, חלילה. גם לא טיטוס. אתה מתן כהנא. יהודי שומר מצוות, בוגר נתיב מאיר, יוצא סיירת מטכ”ל, טייס קרב, אלוף משנה במילואים, שברגע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל לא עמד בפיתוי וחבר לאויבים הכי מרים, מבית, של ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.
4.
כמעט חודשיים לממשלה החדשה ומי שעומד למעשה בראשה, יאיר לפיד, מצייץ בטוויטר את הטקסט המדהים הבא: “מאז שהממשלה הזו הוקמה, יש שיפור ניכר, מורגש, באווירה בישראל. הפוליטיקה הרבה פחות מעניינת וזה טוב. הכותרות הראשיות הן לא של הכפשות וכתבי אישום פליליים, אלא האולימפיאדה בטוקיו והמאבק בקורונה והתקציב”.
מיד אחרי שקיבלתי את הטקסט הזה בווצאפ, רצתי לטוויטר של לפיד, לבדוק שהטקסט הזה שם ושזו לא פרודיה נשכנית עליו. אז זהו, שזה אמיתי לגמרי. ויש כאן שתי אפשרויות: או שראש הממשלה בפועל מנותק לגמרי מהמציאות וחי בעולם מדומיין (“הכותרות הראשיות הן לא של הכפשות” הוא כתב בימים שבהם הכותרת הראשית הייתה שחברת קבינט קראה לד”ר שרון אלרעי־פרייס “מטורללת”, והממשלה שוב לא הצליחה להחליט כלום ביחס לקורונה המשתוללת). או שהוא חושב שהציבור בישראל מטומטם ואפשר למכור לו הכול, כולל את זה שהממשלה החדשה אחראית לאולימפיאדה. אני לא יודע איזו אופציה גרועה יותר.
במחשבה שנייה, יש אופציה שלישית: בבועה שלפיד חי בה זה אכן המצב: “שיפור ניכר, מורגש, באווירה בישראל”.
באיזו ישראל? ישראל של לפיד. הרי במשך עשרות שנים, ככותב טורים פופולרי, הוא חי בעיקר את הישראליות שלו ושל אבא שלו. מה ישראלי בעיניך? אתה. וכל היתר – מזרחיים, מסורתיים, ימנים, חרדים, מתנחלים – ממילא מחוץ לסיפור.
אז עכשיו הוא ממשיך עם אותה רוח מנותקת מיותר מחצי מהעם, בממשלה.
5.
כמעט חודשיים לממשלה החדשה והכי קשה לי עם הלא מזדעזעים מספיק. את אלה משמאל שתומכים בהתלהבות בממשלה, אני יכול להבין, לשיטתם. הם, בניגוד לימין, הצליחו להתאחד וגם להעביר מנדטים מצד לצד, כי הם ראו את מטרת העל: לסלק את ביבי. את המתנגדים מימין אני כמובן יכול להבין, הם חצי מהעם. אבל אלה שרואים את כל הבעיות, וחוסר היושר, ואובדן הדרך, והנוכלות, והשקרים, ולא מזדעזעים מספיק – מטריפים את דעתי.
ואני מזהה אותם בשניות. לא משנה כמה הם יגידו לי שהם גם נגד הממשלה ושבנט ושקד התנהגו בצורה לא ראויה ושבוודאי היה עדיף שביבי היה נשאר וכו’ וכו’. אתה קולט שלעומק הם לא מזדעזעים מספיק. ובנט ידע, כשהוא הלך למהלך הזה, שיהיו הרבה תמימים כאלה שיכילו את הכול. יכעסו, אבל יכילו. ממש כמו שאריאל שרון ידע עם מי יש לו עסק, ולכן הלך על המהלך של ההתנתקות.
בנט מכיר את צאן מרעיתו וידע שקלישאות ה”אחדות” וה”בואו נרגיע” יעבדו על חלק מהציבור, והם יסכימו להכיל את ממשלת עבירה גוררת עבירה הזאת.
איזו הגדרה מדויקת, אה? נסו אותה בכל פעם שתשמעו דיווח על התקפלות של ראש הממשלה, על עוד עבירה, על עוד ערך שנמכר. זה לא משנה אם מדובר באביתר (מי מגיע לפתיחת הישיבה שם בא’ באלול, אגב?), בחאן אל־אחמר, בתחבורה הציבורית בשבת, במחדלי הקורונה הבלתי נתפסים, שם שרת חינוך שפשוט מתעקשת לעבוד אצל מכחישי הקורונה, בקיצוץ הפתאומי במעונות, בשר החוץ שלא מסוגל להגדיר אנטישמיות כמשהו ייחודי או בהתקפלות הבאה לפני מנסור עבאס (מעניין על מה היא תהיה, אני לא מספיק בקיא בהלכות האסלאם).
ההגדרה הזאת, עבירה גוררת עבירה, היא לא שלי, שמעתי אותה בריאיון ברדיו מחבר הכנסת עמיחי שיקלי, היחיד במפלגת ימינה שלא התבלבל. היחיד שהזדעזע כמו שצריך – וחתך. בלי לכתוב טקסטים מקושקשים על אביב גפן ואברהם פריד, בלי לספר על לבטים או “כאבי בטן”. לא התפטר והפקיר את קולו לטובת הבא ברשימה (כמו אלון דוידי ושי מימון שלא היו מסוגלים לקחת חלק בשקר, אבל פרשו) אלא נשאר לייצג את רוב הבוחרים.
שיקלי קטע באחת את שרשרת ההדבקה הבלתי נגמרת של עבירה גוררת עבירה. האם זה קשור לעובדה שהוא לא גדל ולא תוסבך בתוך הקונפליקטים של המגזר שבו על כל פשעים תחפה ה”אחדות”?
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’
תגובות
אין תגובות