ניצחונות בכנסת זה יפה, אבל המפתח אצל בני גנץ. והוא לא בא

למרות הכישלונות הרבים שכבר הספיקה הממשלה הצעירה לצבור, למרות הקרטועים בקואליציה והקרדיט הציבורי שהולך ואוזל – בעיקר בשל מעגל המאוכזבים מימין, אלה שנתנו צ’אנס בתחילת הדרך, שגדל ומתרחב – לאופוזיציה בראשות נתניהו אין אסטרטגיה ברורה להשגת המטרה של הפלת הממשלה.

ללא תנאים ועם מלגות: משתכרים 35,700 שקלים לחודש בממוצע

פה תקבל מידע ברור​: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?

כבר מיומה הראשון סימן לעצמו נתניהו את המתווה שנדמה היה כאפשרי ביותר מבחינתו: אופציית בני גנץ.

המתווה מבוסס על כך שהליכוד, ש”ס, יהדות התורה, הציונות הדתית וכחול לבן מונות יחד 60 ח”כים. מצרפים את עמיחי שקלי והרי קואליציה של 61. הדרך לעשות זאת עוברת דרך הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית, כאשר ראש הממשלה המוצע הוא גנץ.

על פי המתווה, גנץ יכהן ראשון ולאחר מכן יחליף אותו נתניהו בהסכם רוטציה.

אלא שכדי להוציא לפועל את התוכנית צריך לגייס אליה את גנץ. ופה העסק נתקע. נכון לעכשיו, אף שמדובר באינטרס ברור של שר הביטחון שיוכל להתמנות ברגע אחד לתפקיד חלומותיו, גנץ לא יתגייס למהלך שיחזיר את נתניהו לעמדה שלטונית.

כמו בתחילת דרכו הפוליטית, כך עכשיו, גנץ שבוי בקונספציה. לכוד ברצונו של בייס מדומיין המעוניין בהרחקת נתניהו כאינטרס ראשון במעלה.

גנץ יודע שאם יעשה את הצעד, לצד מינויו לראש הממשלה, ייאלץ לספוג מתקפות צולבות מהתקשורת, מהשמאל, אולי אפילו מכיוון מערכת המשפט ואכיפת החוק, והוא פשוט לא בנוי לזה.

כדי לפרוש מהממשלה בעוד כמה שבועות או חודשים ולצאת להרפתקה חדשה עם נתניהו, צריכים השניים היו לבנות את הסיפור כבר מעכשיו.

להעצים את הביקורת של גנץ על הממשלה, להכשיר את הקרקע לפרישה. כל זה לא קורה.

גנץ יכול להיות מאוכזב וממורמר כשהוא רואה כל מה שמתרחש סביבו, להביע תסכול בקרב מקורביו, להתאונן על כך שלא סופרים אותו למרות מעמדו הרם בקואליציה, כראש המפלגה השנייה בגודלה – יותר ממפלגתו של ראש הממשלה.

אולם בלי לבטא זאת בקול, לגייס תמיכה בקרב אנשיו לאפשרות שיחליף צד, לתקוף כבר עכשיו את אלה המתנשאים עליו ומתייחסים אליו כאל מובן מאליו, דבר לא יזוז והמציאות לא תשתנה. הממשלה הנוכחית תשרוד וגנץ יוכל להמשיך לרטון כאוות נפשו. ממילא איש לא שומע.

כמה אבסורד זה יהיה כשב־15 בנובמבר, היום שבו היה אמור להתמנות לראשות הממשלה אם מפלגתו לא היתה מאלצת אותו לפרק את השותפות עם נתניהו, יצביע גנץ בעד התקציב בקריאה שנייה ושלישית ויאריך במו ידיו את חיי הממשלה שבה אין לו שום אופק.

מעבר לאופציית גנץ הדחוקה בפני עצמה, נראה כי אין לנתניהו ולאופוזיציה אלטרנטיבות רציניות נוספות.

הקרבות בכנסת, שיצאו השבוע לאתנחתה בשל החגים המוסלמיים אבל יחזרו בשבועיים האחרונים שנותרו עד לפגרה, אמנם קוצרים הצלחות ומתישים את הקואליציה, אבל לא נראה שמובילים למקום כלשהו.

ניצחונות בכנסת זה חשוב, אבל לא ברור עד כמה הם מקדמים את היעד המרכזי – הפלת הממשלה.

•

באופוזיציה סימנו שני תאריכים אסטרטגיים שאמורים להביא לשיא את קרבות ההתשה בכנסת.

הראשון – בספטמבר, ההצבעה על תקציב המדינה בקריאה ראשונה. השני – בנובמבר, ההצבעה על התקציב בקריאה סופית.

אולם גם כאן אין עדיין תוכנית מגובשת כיצד להפיל את הממשלה באמצעות אי העברתו. מילא אם מדובר היה בממשלה של 60 או 61, היה אפשר לנסות לזנב בחוליות החלשות בקואליציה, אלא שכבר מזמן ברור שהקואליציה למעשה מונה הרבה יותר.

הרשימה המשותפת היא חלק בלתי נפרד ממנה ותהיה חלק בלתי נפרד מאישור התקציב. רשת הביטחון שהיא מעניקה לממשלה אינה נתונה עוד בשום ספק, ולא חשוב כמה ינסו בממשלה להסתיר אותה.

• הטור מתפרסם ב’ישראל היום’