לא משאירים את הפצועים בצדי דרכים: מה שנתניהו חייב לדעת

זוכרים את התמונות החגיגיות של ‘חבר הכנסת ביבי נתניהו’ עם ראשי גוש האופוזיציה סמוטריץ’, דרעי, גפני וליצמן?

רוצים לדעת איך הפכתי למנהל עם משכורת פצצה בלי לצאת מהבית?

פה תקבל מידע ברור​: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?

נזכרתי בזה היום. ולמה? כי העוצמה נעוצה לעיתים דווקא בפרטים הקטנים. ואליהם, נתניהו לא תמיד שם לב. אולי באשמת אי-מי מהסובבים אותו, שמעדיפים שלא יידע הכל ואולי כי בהיותו בפסגות, עסוק בדברים שברומו של עולם, הוא פשוט מזניח את הפרטים הקטנים. ומה לעשות, שהם אלו שמפרידים, לא פעם, בין הצלחה לכישלון.

אז נכון שהכול נראה נוצץ בתוך הגוש פנימה, אבל יש כמה חוליות חלשות שעלולות להרוס הכול.

הראשונה שבהן טמונה במאבק הפנימי באגודת ישראל. לא פעם תיארנו את מאבקי הכוח בין סיעת ליצמן (כיום, אחרי שטסלר נותר בחוץ, הוא ח”כ בודד במערכה) לסיעת הצמד פרוש-איכלר.

כשנתניהו מכנס את הגוש, הוא מזמן את ליצמן וגפני. מה מרגיש הצמד-חמד? תחשבו לבד. לכן, אל תתפלאו כשבהצבעות חשובות, איכלר פתאום חייב להשתתף, מתחילה ועד סוף האירוסין של הנכד או סתם שכח להיכנס מהחניון פנימה.

כל אלה הם איתותים, אבל מי שלא קולטים, יגלו שהנקמה הגדולה היא רק עניין של זמן.

הם כל-כך ביקשו להיפגש עם נתניהו (בימים בהם כיהן כראש ממשלה), אבל הוא נמנע כי לא רצה להרגיז את ליצמן (הייתה פגישה קצרה בחדרו שבכנסת, אבל זה לא ממש נחשב למשהו מכבד בעיניהם). את המחיר, מגישים בקופה. בסוף.

אתם זוכרים שאיכלר דורש, כבר מהקדנציה הקודמת, את הורדת אחוז החסימה. למי זה יכול להפריע? למשל לליצמן, שממש סולד מהאפשרות ש’דגל’ תוכל לרוץ  עצמאית. הורדת אחוז החסימה ל-1.5% אולי גם תאפשר לפרוש-אייכלר לאיים בריצה עצמאית.

זה מפריע מאד גם לאריה דרעי, שבחלום הבלהות שלו אלי ישי מפציע עם שני מנדטים והופך ללשון מאזניים.

אז אמש גילינו שגם ‘תקווה חדשה’ תומכת בדרישה של איכלר.

איך כל הטוב הזה קרה? לא קשה לדמיין. מן הסתם מישהו גילה שאיכלר-פרוש לא ממש שבעי רצון בגוש וחיפש דרך ליישר איתם קו, לפחות בנושא הזה. אולי ב’תקווה חדשה’, שזו תהיה רק ההתחלה.

האם יכולה לקרום עור וגידים מציאות בה השניים מחליטים לחצות את הקווים ולסייע לקואליציה בהצבעות? אל תיסחפו.

בינתיים, אם יש פגישות בין הצדדים הן נערכות תחת איפול מלא וסודיות מובטחת. אם יש. לא שאמרנו שיש… לאף אחד הרי לא יהיה נחמד לזכות במטחי אש וגופרית מעיתוני ‘יתד נאמן’ או ‘המודיע’. אני גם לא מכירה אדמו”ר או רב שיאפשר זאת.

אבל בדרך, יש המון מקום לתמרונים מבהילים (או מעודדים, מבחינת גוש השינוי), לתשומת ליבו של הקורא בנימין נתניהו.

•

ויש עוד חוליה, שלא הייתי מציעה לזלזל בה.

זוכרים את המאבק בפריימריז של הליכוד בין נתניהו לגדעון סער (“אני מוכן”), ואת הפגישות במעונו של הגר”מ מאזוז? על ההמלצה לתמוך בנתניהו חתם אז בחום ח”כ שלמה קרעי. על גדעון סער המליץ, עם לא פחות חמימות, אלי ישי.

מאלי ישי לא תצליחו להוציא מילה וחצי מילה, אבל יש מי שיודע לספר על ניסיון של סביבתו לשריין אותו בליכוד או לשלבו כשר שאינו ח”כ. בכל מקרה,  הייתה איזו  ציפייה מהליכוד לדאוג לו לתפקיד מכובד.  “אבל זה לא קרה, כי החברות עם דרעי הייתה חשובה יותר לנתניהו”, מקננת תחושה בקרב כמה וכמה אישים.

אז אל תתפלאו, אם מישהו ב’גוש השינוי’ יבצע מהלך שייטיב עם אלי ישי. הורדת אחוז החסימה, למשל. אבל יש עוד אופציות על הפרק.

נתניהו מוצא עצמו באופוזיציה, בין היתר, כי הזניח חוליות חלשות. הוא ראה איך איווט הולך ומתרחק, אבל לא התאמץ מספיק כדי לקרב אותו חזרה; הוא חשד שבנט עורק אל גנץ (ערב הסיבוב השני) ועדיין לא התיישב לחשוב למה בנט כועס – אם כועס, ומה ניתן לעשות. השלכתו אל מחוץ לקואליציה עם הקמת ממשלת נתניהו-גנץ הייתה שגיאה פטאלית, במבט לאחור; והיה גם זאב אלקין, שכעס בתקופת הבחירות לעיריית ירושלים, אבל חוץ מלתת בידיו את תפקיד שר המים, לא נעשה מאמץ כדי להחזיר אותו חזרה עם כל הלב.

זה בדיוק הזמן להפיק לקחים: לאתר את מי שכועס, אלו שרואים עצמם מונחים בצדי הדרכים, ולקרב אותם. ליצמן לא יברח, גם דרעי לא. הם זקוקים לנתניהו יותר מאשר הוא זקוק להם. כי לאן ילך ליצמן – לקואליציה עם לפיד? ודרעי יעז לומר ש’ביבי וש”ס, כבר לא?

התנהלות כזו היא לא על חשבונם, אבל היא בשבילם ולמענם. למען הקואליציה העתידית ושלמותה.

כי לא משאירים פצועים בצדי דרכים, נקודה.