הכתובת, הייתה על הקיר. או כפי שהסבתא הפולניה שלי הייתה אומרת: “הזהרתי אותך, למה לא שמעת בקולי”.
או כמו שאלי ישי נהג לומר: ‘אני, התרעתי’.
לפני שנה, כ”ה סיון תש”פ. הסיעות החרדיות יושבות לבטח בקואליציית נתניהו-גנץ, אביגדור ליברמן זרוק באופוזיציה. אני מוזמנת לחדרו. הרבה מאבטחים ממתינים בחוץ, זכר לימים בהם כיהן כשר בטחון. חדר ליד חדרו של יו”ר האופוזיציה דאז, יאיר לפיד. היום, הוא שכן של בנימין נתניהו, יו”ר האופוזיציה הנוכחי. איך שגלגל מסתובב לו.
“הם מרחפים באוויר, גפני, דרעי, ליצמן. הם לא דורכים על הקרקע”, הוא ירה את החץ דוך לפרצוף.
אני שואלת שאלות קשות, לא מוותרת, לא מרפה, אבל מתקשה להשתחרר מהידיעה התולה בחלל: יש גם הרבה מן הצדק בדבריו.
תוך כדי שהוא מדבר, אני מפליגה אל יום שני, כ”ב באייר תשע”ט, שנה לאחור. יומיים לפני פיזור הכנסת והיציאה לבחירות מועד ב’. על מועד ג’ מי חלם באותם ימים.
ליברמן ונתניהו נפגשים בלשכת ראש הממשלה בכנסת, בסביבת נתניהו מסכמים את הפגישה כחיובית, אבל ליברמן טוען, מצידו, שהיא הייתה גרועה.
בימים ההם הוא הסתובב מושפל. החרדים לא חדלו מלהצליף בו. “אנחנו 8 ועוד 8, אתה רק 5, אתה לא רלוונטי, תפנים”.
והוא הפנים.
הוא הבין שישיבה יחד איתם תחת קורת קואליציה אחת עשתה לו רע אלקטוראלית. זה לא רק הציבור הרוסי שלא אהב, אלו הם גם הקולות של ישראלים שאולי מזדהים עמו באפיק הימני, אך ממש לא בחיבור האוטומטי לגוש הכולל חרדים.
אילו היו החרדים מתנהלים בחכמה, הם היו מדברים איתו במתק שפתיים פוליטי, מרגיעים שאין פניהם לכפיית דת ולחוקים שצעירים ישראלים רבים לא ממש מצליחים להתחבר אליהם.
אבל הם המשיכו לחבוט בו, והובילו לתוצאה האומללה של יציאה לבחירות מועד ג’.
רוצים לדעת איך הפכתי למנהל עם משכורת פצצה בלי לצאת מהבית?
פה תקבל מידע ברור: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?
הפעם הזו נחלצנו בנס, אני חושבת לעצמי וגם כותבת זאת בטור שפורסם כאן בחרדים 10. ושאלת מיליון הדולר המלווה את הפסקה היא: האם מובטח לנו נס פוליטי גם בעוד חצי שנה? שנה? בקדנציה הבאה? האם לא שווה לשנות את השיח? לנסות להיות ידידותיים גם למי שלא רואה איתך עין בעין את הפוליטיקה?
“היעד שלי הוא קואליציה ללא חרדים”, שב ליברמן והתעקש.
יכול להיות, שיום יבוא והוא יצליח לעשות את זה? יכול להיות, ששווה לעשות הכל כדי למנוע זאת? – שאלתי אז את השאלות.
אבל איש מבין הנציגים החרדים לא התעשת. שכרון חושים בחלל, והם ממשיכים להצליף בו.
•
כשהקים את הקואליציה הנוכחית, שהוא ניתן לומר ההוגה והיוצר שלה, כמי שהיה הראשון שמיתג את הבלתי אפשרי ‘להיות ימני ולא להצטרף לקואליציה של ביבי’ – התקשורת החרדית, לפחות רובה הגדול, חבטה בו ובממשלה. ‘ממשלת שמד’, ‘אנטיוכוס’.
הענקתי להם צ’אנס, עד לחוק מעונות היום המביש.
היום, אני כבר לא.
ועדיין, מתקשה שלא לזכור את הלקח, שהנציגות החרדי סירבה להפנים. את חשבון הנפש, שמעולם לא נעשה.
יכול להיות שיש עוד אי אלו חשבונות נפש שממתינים בפינה, ואיש לא מוכן לעשות אותם? יכול להיות, שאנחנו, הציבור, האברכים – הם שישלמו את המחיר הכואב?