העיתונאית החרדית הציגה בבית הנשיא את מודל ‘הבניין בסוקולוב 3’

במשכן הנשיא התקיים היום (ראשון) שיח אחדות, לרגל תשעה באב, אותו יזם הנשיא יצחק הרצוג. את השיח הנחתה תהלה פרידמן, חברת הכנסת לשעבר מטעם ‘כחול לבן’.

האקדמיה לחרדים: זו הסיבה שכולם נוהרים ללמוד תואר יוקרתי מהבית

פה תקבל מידע ברור​: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?

בפורום המיוחד השתתפו, בין היתר, הרב דב בקשט – יועץ לנשיא, בת גלים שער, ארי שביט, נתנאל אלינסון, רחל תורן, ושרי רוט.

“האירוע הזה היה הראשון אותו אירח הנשיא החדש בביתו”, אמרה. מטרתו: לחשוב “לאן רוצים ללכת ביחד”, כל שבטי העם הזה.

הנשיא סיים את הדיון בהבטחה כי זהו דיון ראשון ויהיה לפורום המשך.

וזה מה שאמרה בדיון העיתונאית החרדית, שרי רוט: “הייתי שמחה לומר לכם שאני עדיין מורה, מחנכת בבית הספר החרדי בו עבדתי הרבה מאוד שנים, אחרי נישואיי, אבל לא זה המצב. המצב הוא שכיום אני פרשנית פוליטית, שזה אומר שאני מכניסה את היד כל בוקר לבוץ, ומערבבת ומערבבת, ומוציאה יד מלוכלכת, ומנסה בכל כוחי שזה לא ישפיע עלי. כי כשהיד מלוכלכת אני יכולה לרחוץ אותה, אבל שהכל אצלי יישאר בסדר, שאשאר אשה הגונה וישרה, אוהבת זולת, ולא מושפעת – זה קשה. הייתי אפילו פעם אצל הרב עובדיה יוסף, כדי לבקש ממנו ברכה על זה. שאני לא אושחת, שאוכל לחנך את הילדים שלי. כי אי אפשר לבוא הביתה עם משהו מושחת בנשמה.

ומה שאנחנו רואים בכנסת, ביציע העיתונאים ובערוץ הכנסת, מה שאנחנו שומעים מחברי הכנסת במזנונים, מה שאני שומעת בשיחות איתם, בעיקר כשהם מצלצלים לשיחה שלא לציטוט, שאז זה הכי נורא: הם שופכים זה על זה דברים קשים, זה מכפיש את זה, ואל תכתבי, כי זה ‘רק בינינו’. אלו הן השיחות הכי גרועות. על חלק מהשידורים אני אומרת שצריך לכתוב: ‘קשה לצפייה’. קשה לי לעמוד בזה. אני אומרת לעצמי בכל פעם: שמעתי, אל תושפעי מזה, תישארי מה שאת.

ואגב, התככים האלו הם לא רק בכנסת. הם בין חרדים לחילונים, בין חסידויות שונות, בין קבוצות חרדיות שונות, בין דתיים לאומיים לחרדים, ואני לא צריכה להגיד לכם מה קורה היום בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי. וזה אכפת לי וזה חורה לי.

והחלום שלי, המודל שלי, זה שאני רואה לנגד עיני רוחי, זו הילדות שלי, ואני תמיד נאחזת בזה, כמו טובע שנאחז בכל קש שהוא מוצא בנהר. אני נאחזת בעיר שבה נולדתי, בבניין שבו גדלתי.

ונשיא המדינה, שעל בחירתו מאד שמחתי, ואני חושבת שהשבע השנים הקרובות יאירו באור טוב את הנושא שעליו אני מדברת, יצא לו לבוא לנחם אותי על פטירת אבי ז”ל לפני כחודשיים. כבר אז איחלתי לו ‘שלום כבוד הנשיא’, ניבאתי… חשבתי, חלמתי אולי, שהוא יהיה הנשיא – ובאמת כך קרה.

בדיוק כשהוא הגיע לנחם היו שם השכנים מהבניין בו גדלתי בסוקולוב 3 בקרית אתא. הבניין שכבר סיפרתי עליו בתוכניות טלוויזיה בערבי תשעה באב ולא רק. היו שם דתיים לאומיים, חרדים, חילונים. צמחו משם מפקד סטי”ל בחיל הים, חילוני, שופטת דתית לאומית בבית המשפט המחוזי בחיפה, רופא לפריון בחיפה, מנהל בית ספר חינוך עצמאי בתל אביב, סופרת חרדית אמא שלי, עיתונאית חרדית – אני. צמחנו בבניין שהיה, אני חושבת, מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, והכול היה בדו-קיום.

השכנה החילונית הייתה עולה לאבא שלי, יהודי עם זקן ארוך, מנהל בית ספר חינוך עצמאי בקרית אתא, חרדי, והייתה שואלת: איך לעשות את המסיבה לבן שלה שלמד בבית ספר ‘הריאלי’ בחיפה בשבת בלילה? ‘הרב גלאי מה אתה אומר על זה, כל החברים שלו עושים בשבת בלילה’. והם היו מוצאים פתרונות יפים. הייתה מסיבה! היא הייתה  קצת יותר בשקט, קצת פחות בשעות מאוחרות בלילה, התחילו קצת יותר מוקדם – הייתה הרמוניה. היה יפה. הכול היה מקסים.

ככה אני רוצה שהמדינה שלנו תיראה. האם זה יכול להיות? האם אפשר להביא את המודל הזה לכנסת? לערים החרדיות? לערים המעורבות? אני תולה תקוות בנשיא הנבחר שהוא ייצור הגשר בעם, לא יודעת איך, באיזה שהוא ‘הוקוס פוקוס’. הוא צריך להקים משהו. איזה שהוא גוף שיעשה ‘גשר’. יש המון גופים פרטיים, עם אינטרסים כאלו ואחרים,  אבל לא. גוף בנשיאות נשיא המדינה, שבאמת רואה לעצמו כדגל ליצור פה עם אוהב. שאני אוכל, כמו שאני יושבת כעת בשולחן – חילונים, כיפות סרוגות, כיפות שקופות, כיפות שחורות,  נשים, גברים – ככה אני רוצה את העם שלנו. כולם אוהבים, כולם ביחד.

אפשר לעשות את זה, רק צריך שמישהו ירים את הכפפה”.