‘ר’ יואל’ איננו: אחד היה ה’חוזר’ מליובאוויטש – ולא היה שני לו

אחד היה ה’חוזר’ ולא היה שני לו. בגאונות מופלאה, בחריפות עמוקה, בבהירות ההסברה, בריכוז אינסופי שאין לו אח ורע.

האקדמיה לחרדים: זו הסיבה שכולם נוהרים ללמוד תואר יוקרתי מהבית

פה תקבל מידע ברור​: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?

יכול היה לעמוד על רגליו ולבאר מאמר חסידות, כיד ה’ הטובה עליו, שעות רצופות, מבלי הבט על מחוגי מורה העיתים שהיו נעים ומתקדמים. באותה מידה היה שקוע יממות רצופות בעריכת מאמרי חסידות של מורו ורבו, כ”ק מרן הגה”ק אדמו”ר מליובאוויטש זי”ע, וכלל לא חש בלילות שהפכו לימים ובזמן הרב שחלף לבלי שוב.

ולמרות היותו גדול הדולים והמשקים מתורת רבו, על אף העדרים הרבים מכל גווני וחוגי הקשת התורנית אשר שתו בצמא את דבריו המאלפים, לא החזיק טיבותא לנפשיה. לא היה בו שמץ של הכרה במעמדו הרם. השכיל אל דל: שוחח עם צעיר הבחורים כמו עם הוותיק שבחסידים. לא גילה שמץ של הכרה כלשהי במעמדו הרם.

זכיתי ללוותו עת נועד עם גדולי הדור שחלקו לו כבוד מלכים וביקשו להציל מפיו דברים אחדים העומדים ברומו של עולם. והוא גם הוא בעיני עצמו אינו אלא כצינור שממנו ישקו העדרים. חוזר על דברי רבו, מבארם בטוב טעם, דבר דבור על אופנו, ולא חלי ולא מרגיש בשום שמץ של בליטות או רוממות.

אולמות גדושים באלפים ורבבות מלאים היו מפה לפה ביהודים שבאו ממרחקים אך ורק כדי לשמוע את קולו. שמו מתנוסס היה על מודעות בריכוזים שונים של היהדות התורנית בגלובוס כולו. אך ההילה הזו לא נגעה אף לא בשולי תודעתו.

מקום יש בתורת החסידות לביטוי ההתבטלות העצמית הטוטלית של עבדו של המלך בנוסח: עבד מלך – מלך. כלומר, כל מציאותו ואישיותו של המלך אינן אלא המלך עצמו. כזה בדיוק היה ר’ יואל. כל כולו – בלתי לרבי לבדו.

לכשתימצי לומר, הנהגה זו כשלעצמה היתה ביטוי מובהק, אותנטי מאין כמותו, לחסידות שהיתה אצורה בו ובכל חושיו. בכל אורחותיו, בכל שיגו ושיחו, בכל צעד ושעל שלו, כמו ביטא את הליכותיו של מי שמתנהג בחסידות.

•

תענוג עילאי היה לי ולשכמותי, בוגרי ה’שיעור’ הגבוה בישיבה השוכנת במרכז חב”ד ליובאוויטש העולמי, אשר בבית 770 בברוקלין שבניו יורק. עם תלמידים אלו נמנים בוגרי כל ישיבות חב”ד בארץ הקודש, שבהשלימם את מכסות שנות לימודם ב’ישיבה-קטנה’ וב’ישיבה-גדולה’ נוסעים לשנת לימודים תמימה בחצר הרבי זי”ע, המכונה בעגה החב”דית ‘קבוצה’.

ה’מגיד-שיעור’ של תלמידים אלו בחסידות לא היה אלא אלא רבי יואל בעצמו. במועדים קבועים ונקובים, מספר פעמים בשבוע, זוכים היינו לשים אוזנינו כאפרכסת ולהתענג על שיעורים ארוכים ומסודרים מפיו במאמרי חסידות.

שעה מיוחדת של קורת רוח שמורה הייתה לעת כניסת השבת של עונת החורף. או אז מכונסים היו כולם באחד המבנים המסונפים ל-770 לשעה ארוכה של שיעור מעמיק מפי רבי יואל שלא היה מוגבל בשעות ובזמן. את השיעור המעמיק נוהג היה לקנח בסדרה של ניגוני דבקות מקוריים שאותם הוא עצמו לימד את תלמידיו, תנועה אחר תנועה, בבא אחר בבא.

רק לאחר שעות עומק קסומות אלו עומדים היינו לקבלת שבת, כשמפי כולם בוקעת המיית תפילה: “לכו נרננה”.

מה אעידך מה אדמה לך עדת חסידי חב”ד. כי גדול כים שברך. אוי מי ירפא לך.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘המבשר’