אני לא אצום ב-ט' באב. לא השנה וגם לא בשנה הבאה. גם לא בעוד 30 או 50 שנה.
בגלל החורבן. החורבן שלי, של משפחתי, של עמי.
פיגוע ירי על הרכב שלנו ב 2016 נבע משנאה של מחבלים ארורים.
אבא נרצח, חורבן ענק בחיי.
אמא נפצעה אנוש, חיה את החורבן בכל יום בחייה. שיקומים, ניתוחים, אינסוף טיפולים.
אחים שלי נפצעו - חיים חורבן שנקרא גם פוסט-טראומה ומתמודדים איתו יום-יום שעה-שעה. ללא שעות שינה פלאשבקים של רגעי האימה.
אחי שהגיע לפיגוע בתור קצין בחטיבה, קיבל פוסט טראומה וחווה את זה על גופו.
ועוד אחים, גיסים, אחיינים, דודים ובני דודים..
ואני, שהגעתי לזירה של הפיגוע בדרכי לירושלים להיות עם כולם, רק ממבט בזירה - חטפתי טראומה שפגעה בלבלב וגרמה לו להפסיק לתפקד. מאז אני מרגישה חורבן בכל יום - עם המכשירים שעלי והקושי שלא נגמר לרגע.
והמחלה הזו היא גם הסיבה שאסור לי לצום.
וזה מלבד הגעגוע, החוסר, האובדן ועוד ועוד. זה רק מעט מרשימה שלא נגמרת...
זה רק טעימה מהחורבן הקטן שלי. של משפחתי. של עמי.
•
כשקוראים איכה בכל שנה, המילים "אלמנה" ו"יתומים" תמיד מכאיבות. מלח על הפצעים. אבל האמת, שהחורבן שאני מרגישה, הוא חורבן מתמשך! אני מרגישה לפעמים שאנחנו פשוט חיים חורבן...
הרי ממה נגרם החורבן? שנאת חינם!
שנאת חינם - זה חברי כנסת שמשמיצים אחד את השני ללא גבול. זה גופי תקשורת, שמשחירים את פניו של כל אדם שלא אהבו את דעותיו. זה אנחנו שמרגישים בנוח לכתוב על אנשים קללות ומילים כואבות בתגובה לפוסט וויראלי- כאילו אין אדם עם לב מאחורי הפוסט.
זה אנחנו שמרשים לעצמנו להפגין ולגנות אנשי ציבור במילים מזעזעות, כאילו ששכחנו שהם בני אדם - צלם אלוהים, שיש להם ילדים שקוראים ורואים את הכינויים הקשים האלו.
כן, זה החורבן שאני רואה הערב... אנחנו חיים חורבן, חורבן בתוכנו.
זה לא שאני לא חושבת שאין פה טוב. יש פה המון המון טוב! כמות המיזמים, עמותות, פרוייקטים למען החברה - מדהימה ומרשימה. דברים מופלאים של אהבת חינם קורים פה...
אבל אני עם זאת גם בערב הזה, יושבת וחושבת שאם המקדש חרב בגלל שנאת חינם, והוא עוד לא נבנה - כנראה מסיבה מסויימת... החורבן יכול להיפסק! יכול להיגמר. לא חייב להמשיך...
נכון, מהמחלה שלי אני לא אפטר, לא אצום בט' באב.
אבל החורבן הזה יכול להגמר, אם ננהג כולנו אחרת. כן גם אני, וגם אתה. פחות דיבור מזלזל, יותר דיבור אוהב ומכיל, יותר פרגונים, יותר אהדה. יש בכולנו צדדים טובים, וצדדים פחות. בואו נתמקד בטוב שיש אחד בשני... ואולי בזכות זה - נצליח לעצור את החורבן!
היום נבכה, נכאב ואחר כך, נרבה באהבת חינם.
• מתוך דף נפייסבוק של אורית מרק אטינגר
