“אחד ממיליוני הבוכים”: מה שסיפר הרבי הריי”צ מחב”ד לבתו על ט’ באב

"זכרו שדם מילוני היהודים שנשפך בכל הארצות זורם בעורקיכם": מכתב מרתק שכתב האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל מליובאוויטש, לבתו חיה מושקה ע"ה - אשת הרבי מליובאוויטש זצ"ל, אשר מתאר בצבעים קודרים ובשפה ייחודית את אירועי יום ט' באב לכל אורך ההיסטוריה היהודית
חרדים 10
ט' אב התשפ"א / 17.07.2021 23:01

ב”ה.

עטר”ת (1919), יהפוך לששון ולשמחה

בתי היקרה תחי’

“תשעה באב” שתי מילים זעירות, בעלות תוכן של מרירות עמוקה ועצומה.

“תשעה באב” הוא מארה של צרות, דם, בכי ומספד, מוות וצרחות פחד, עד שקשה להבחין מה גדול יותר, אם האוקיינוס הגדול במימיו ובעומקו, או תשע באב ביסורים ובמוות.

התחלת היום האומלל, או יותר נכון, היום החשוך, ארעה בשנת 2449 לבריאת העולם (לפני 3230), כאשר המרגלים שהלכו לתור את ארץ ישראל, חזרו מדרכם (יצאו בכ”ט בסיון, 40 יום היו בדרך, וחזרו בתשעה באב) ומסרו דיווח כוזב על מה שראו.

כשיצאו ישראל ממצרים, הרי מחמת המופתים הגדולים והאלוקות שחזו האנשים, היתה קבוצה די גדולה של מצריים, שהפכו ליהודים והם נקראים “גרים” (המשמעות האמיתית של גר הוא “תושב” והם התיישבו בין היהודים) והם עשו את כל מה שבני ישראל – ומהם סבלו היהודים הרבה. כל הצרות נבעו מהם, כי הם הסיתו תמיד את כל הקהל.

טבעם של בני ישראל הוא שהם מאמינים, וגאים באמונתם, בתורתם הקדושה. וזה הביא אותם לכך שהיתה להם הערכה מסוימת כלפי אותם יהודים-מצריים (זאת אומרת “גרים”), הם העריכו אותם (כמו בימינו, אם אדם הוא חופשי, דהיינו לא דתי, אך הוא נדבק ליהודים ולא מתבייש בהם, הוא מעורר בהם הערכה יותר מאח האמיתי הנושא בצרותיהם אתם. ומה גם איש זר, צרפתי, אנגלי, וכדומה, שמעריכים אותם עוד יותר. ויש לדבריהם של אנשים אלה השפעה מסויימת על הקהל. וכך היה בצאת ישראל ממצרים שהיתה להם הערכה מסויימת כלפי “הגרים”), ודבריהם ודעותיהם תפסו מקום (והתקבלו) אצל הציבור.

מהם סבלו היהודים, והם התערבו כל כך בתוך העם, עד שהתאחדו עם העם, אבל הדם שלהם היה מצרי. ולכן בהתאם לטבעם, הרי בכל מקום שהיו יכולים הם הביאו את ישראל לשפל המצב. כאן היה חסר להם מים, כאן היה חסר להם אוכל ורצו בשר, המן לא מצא חן בעיניהם, רק חיפשו כיצד למרר ולהפר את האושר היהודי.

כשבאו המרגלים ומסרו את גדולת הארצות וחוזק המבצרים וכוח האנשים שבארץ, הציבור היהודי עוד טרם הצליח להבין מה עליו לעשות, להתאבל או לשמוח. וכבר ה”עם” התחיל בדברי “הסתה”, ובליל תשעה באב פרצה בכיה המונית, שלא רוצים את ארץ ישראל, להם טובה יותר ארץ מצרים, והחלו בשכנוע שיש לשוב למצרים.

כך נולד תשעה באב על ברכי ישראל, “מתנה” נאה וזכה מ”ידידנו הטובים” המצריים שהתחברו אל היהודים.

היהודים שבאותו דור שילמו עבור מתנה זו בחייהם, במשך 39 שנים רצופות, בתשעה באב הם היו יוצאים לשדה, מחוץ למחנה, מרחק וויארסט או 2 ממקום בכייתם, עם המשפחות שלהם, והיו חופרים קברים, כל אחד עבור עצמו, בליל תשעה באב הם היו נשכבים שם, ובבוקר היום, החיים יוצאים ואת המתים כיסו בעפר. כך במשך 39 שנה מתו 585 אלף איש. כל אלה שהיו מעורבים בבכי ההמוני.

בשנת 3338 לבריאת העולם (זאת אומרת לפני 2341) נחרב בתשעה באב בית המקדש הראשון, ומאות אלפי יהודים, נשים וילדים, הוכו בכל מני מיתות, וגופותיהם התגלגלו ברחובות ובשדות כמו קש ועצים.

רק כעבור 70 שנה החזיר הקב”ה את בני ישראל חזרה לירושלים, ושוב התחילו לבנות את בית המקדש (בית שני), ואז היו לישראל מלכים משלהם, הם היו עוד תחת שלטון רומא, אבל ארץ ישראל היתה מלכות בפני עצמה.

במשך כמה מאות שנים נמצאו בין היהודים כאלה שחיפשו קשרים בארמונות מלכים, והתחילו לחיות חיים של רחבות ועשירות.

בתחילה עשו זאת במסגרת התנהגות דתית, ולאט לאט התרחקו יותר ויותר מן הדת.

במשך מאות השנים שעמד בית המקדש השני, לא היו היהודים במנוחה. לא היה זה כבזמן בית המקדש הראשון, שאז היה זמן של אושר אמיתי לישראל. אבל בזמן בית המקדש השני היו רבים מישראל מפוזרים בארצות שונות, ובכל מקום סבלו היהודים, כאן מדבר אחד ושם מדבר אחר.

יותר מכל סבלו היהודים מקנאה. כל העמים קינאו בחיי המוסר היהודיים, טהרת חיי המשפחה היהודית, הנאמנות ההדדית של ההורים והילדים, הטהרה והנוי שקרן מהם, והידע של התורה בטהרתה, והחינוך היהודי המסורתי על פי התורה. גם השכלה פילוסופית וידע מדעי אחר היו נפוצים בין היהודים, עד שגם ילדים קטנים היו מסוגלים לחוות דעתם באופן ברור וגאה בנושאים המדעיים הגבוהים ביותר.

המשפחה היהודית, גם במקומות בהם היתה נתונה בלחץ חומרי, לא תפס הדבר מקום לגבי המצב היהודי המוסרי. אף גבורתם וכשרונותיהם היו די והותר. ההורים שמחו בילדיהם, בראותם אותם ענפים רכים, רעננים ובריאים ופורחים כפרחים, והילדים התגאו בהוריהם החכמים והבריאים והיפים.

הקב”ה נתן את ברכתו הקדושה, והיהודים פרו ורבו מזמן לזמן. גם המשק והכלכלה התפתחו יותר ויותר, ברם הנוער החל להתאוות לנהל חיי רחבות מופרזת שעוררו קנאת שכניהם, הטורקים והטטרים.

היופי המוסר והחומרי של היהודים משך אליו את עיניהם של בתי המלוכה, ממצרים ורומא וכדומה, והנוער היהודי התערב בפוליטיקה נגד רצון המנהיגים היהודים המבוגרים.

כל מאורע עולמי היסטורי, יש לו התחלה שטותית וקטנה כקורי העכביש (בעומק התרבות היהודית יש לכך הסברה רחבה ומוכחת).

אחד עשה סעודה ושלח לקרוא לחברו הטוב, אך המשרת טעה וקרא לאיש אחר, שהיה השונא שלו, והוא גירש אותו מביתו. באותה סעודה ישבו חכמים, והאדם שגורש אמר, שהחכמים לא מחו בבעל הבית, ומן הסתם גם דעתם כמוהו, הלך מיד ומתוך סערת רגשותיו הלשין שהיהודים מסרבים לשרת את המלך (הקיסר).

באותו זמן כבר היו מן הנוער שלמדו הרבה מתרבות הגויים, והתחילו להפיץ בין ההמונים בליווי הסברים נרחבים את השקפתם, שהזקנים מסתמכים רק על האמונה, אבל ההמון יש לו לפעול בכוח הזרוע, ולסמוך על כוחנו ועוצם ידינו לצאת למלחמה ולהגיע לעצמאות.

תוך זמן קצר, הצליחו הצעירים לרכז ציבור של המונים, תחת הדגל “פריצים” והשתלטו על הכל. אפילו את הנהגת בית המקדש, שהיה קדוש וגדול גם בעיני העמים (היו הרבה מדינות רחוקות, ומלכים, שהיו שולחים קורבנות, כסף וזהב, בתור מתנה לבית המקדש), ובאותה עת היה מתנהל על ידי הכהן הגדול, נטלו “הפריצים” לידם, ותחת הנהגתם מונה כהן גדול מאנשיהם.

כדי להביא לכך שהציבור כולו ייאלץ לבחור במלחמה, הם שרפו את כל אוצרות התבואה, שמן ומלח ועצים (שהיה מספיק לעשרות שנים), ושרפו את הבתים, ועד שהרעב והכורח הביא לידי כך שיצאו למלחמה נגד רצון המבוגרים.

שמונה עשרה שנה קשרו הפריצים את הקשר, ושנים אחדות הם שלטו בירושלים, ועד שבין שלושת מנהיגי המפלגות, יוחנן הגלילי, אלעזר בן ענני, ושמעון הפריץ, פרצה מלחמת אחים, גדולי ירושלים נסתלקו מן העולם על ידי מסירות ובלבולים. הרגו וירו באנשים ללא מספר. בבית המקדש, כשהקריבו קורבנות היה נשפך דם אדם.

1400 אוצרות של כל טוב הוצתו, ושמעון הפריץ הרג את כל שלשת ילדי אמיתי הכהן, ואחר כך אותו בעצמו.

מתוך שער אחד של ירושלים הנקרא נחל קדרון הוציאו 115808 הרוגים מיקרי ירושלים, ובאותה מלחמה, מתחילתה עד לנפילת ירושלים, נפלו 601575 יהודים, חיילים, מלבד אלה שנהרגו במלחמת האחים של הפריצים (כנזכר לעיל).

ביז בתמוז, ראו את הסדקים הראשונים בחומה, ושלושה שבועות נלחמו הפריצים עם היהודים (שרצו לעשות שלום בתנאים הטובים ביותר) ועם השונאים. בתשעה באב נכנס האויב לבית המקדש ברעש ובמהומה, גזלו ושברו ושפכו דם, זקנים ונערים, נשים וילדים.

מספר שעות אחר חצות היום, החל בית המקדש לבעור. הכהנים, משרתי ה’, בראותם את האסון ואת גזר הדין הנורא, זקנים ונערים, קפצו לתוך האש בשמחה, כמשרתי המלך הרצים אל המצעד המפואר, תוך שהם מכריזים: אם גזר השם יתברך גזירה מרה כזו על ביתו הקדושה אין לנו למשרתיו מה לעשות יותר בעולמו.
גם אנו עולים השמימה באותם להבות של בית המקדש הנשרף. 80 אלף כהנים צעירים נשרפו יחד עם בית המקדש, והעשן של גופותיהם הנשרפים מתערב בעשן הכתלים הבוערים. תוך זמן קצר נחרב בית המקדש.

השונאים בראותם את גאות היהודים (שילדים מחזקים אחד את חבירו, אבות ואמהות שוחטים קודם את בניהם ובנותיהם ואחר כך את עצמם, ובלבד שלא ליפול לידיהם, שהרי השונאים בודאי יכריחום לכפור בה’ ובתורתו הקדושה), הם הענישו את היהודים עוד יותר, 300 תינוקות הם תלו על ענפי עצים, קשרו זקנים לזנבות של סוסים וכך הרגו עשרות אלפי יהודים.

ובכל זאת נשארו היהודים גאים באמונתם ובתורתם הקדושה, ובגלות המר והחשוך החזיקו בכל כוחם בדגל היהודי, הדגל הקדוש, שום דבר לא היה קשה להם עבור תורתם ואמונתם.

גבורת ישראל באה לידי ביטוי בכל דור, למרות האינקוויזיציה וכל הצרות, שמרו היהודים בכל עת על דגלם, התחזקו בלימוד התורה לצעירים, ועמוק עמוק בתוך ליבותיהם המתוקים והצעירים השרישו את האמונה הקדושה, והתנהגות טובה יסודית, וזכרון תמיד של הכהנים הנשרפים ושל בית המקדש.

הזמן הנוכחי, המר וחשוך, נותן לנו הבנה נכונה בתשעה באב עמוס הבכי. היהודים-המצריים של דורנו “כיבדו” אותנו שוב עם “תשעה באב” חדש, אסון נוסף של הצרות הישנות הבלתי נשכחות של שמעון הפריץ ועוזריו, וקינות-דם חמות וטריות נוספות על דפי תולדותינו רוויות דם.

הצרות שלנו אינן קטנות מהישנות, כמו אז גם עכשיו, מהרסינו ומחריבנו יוצאים לדאבוננו מתוכנו. אנו משלמים מחיר הגון של חיים, של כבוד המשפחות – רחמנא ליצלן – אבל היכן הם הגיבורים הכהנים הנשרפים, מאות הילדים שידברו בגלוי ובאופן חופשי, להכריז לעיני כל ללא כחל ושרק שיהודים היינו, יהודים הננו ויהודים נשארים, החיים והמוות בידי ה’ יתברך, אבל האמונה היא אצלנו, הוא שלנו ואנו שלו, אנו לא מחליפים אותו והוא לא יחליפנו?!

היכן היא הגבורה היהודית, הדגל היהודי?! מדוע אתם מתחבאים ומתביישים בגאווה היהודית שלכם? זכרו שדם מילוני היהודים שנשפך בכל הארצות זורם בעורקיכם, אב אחד לכולנו, ואת העונש נקבל יחד רק משום שאנו יהודים, אנו מתהלכים מסונוורים מ”אהבת” המציגים עצמם כחברינו ומספרי התרבות העולמית, המראים לנו פנים מחייכות, ובגללם אנו מחלישים את התרבות הקדושה האמיתית שלנו.

אל לנו לשכוח את מעניקי המתנה החשוכה והמרה של תשעה באב. גם הם היו באותם הימים “חברים טובים” עם פנים שוחקות, ואילו עתה לא סרות הדמעות מפנינו.

גבורת ישראל שלימה היא ולא נפגמה, אלא שהיא עוממה ומכווצת. גם הילדים שלנו חדורים דם יהודי ותקפים באמונתם, נקודת היהדות שלימה היא. אז יכולים אנו לקוות שלא ניתן להתפתות על ידי החברים המעושים שלנו, ונשים מבטחנו באבינו הקדוש, השם יתברך, אשר נשבע שאם נקיים את התורה והמצוות, הוא יהפוך את יום האבל תשעה באב ליום טוב נצחי, ומשיח יבוא.

ממני אביך, אחד ממיליוני היהודים הבוכים ומצפים –

יוסף יצחק שניאורסון

הדפס כתבה

3 תגובות

הוסף תגובה חדשה
    מכתב מדהים!!
    18/07/2021 00:19
    חיה
  1. אשמח לדעת מה המקור?

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)   18/07/2021 03:43

      המכתב מתוך אגרות קודש אדמו”ר הריי”צ חלק ט”ו

    • מענדי   18/07/2021 06:03

      זה בספר אגרות קודש חלק ט״ז של אדמור הריי״צ