דמו לעצמכם שבתשעה באב הייתה התקשורת כולה מתעטפת אבֶל

אחת הסיבות לניכור שרבים בציבור הרחב חשים כלפי ימי האבל של ‘בין המצרים’, ששיאם בתשעה באב, נובעת מהעובדה שהימים האלה חלים בעיצומה של חופשת הקיץ.

האקדמיה לחרדים: זו הסיבה שכולם נוהרים ללמוד תואר יוקרתי מהבית

פה תקבל מידע ברור​: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?

לכן אין הם מוטמעים באמצעות מערכת החינוך.

אף-על-פי שמערכת החינוך הממלכתית מעניקה מעט מאוד מידע על חגי ישראל בכלל, בכל-זאת יש עשייה חינוכית כלשהי סביבם, והתלמיד סופג את חשיבותם. אולם ימי ‘בין המצרים’ בכלל ותשעה באב בפרט אינם נלמדים כלל במערכת, ואין פלא שהימים האלה אינם אומרים דבר לתוצרי מערכת החינוך הזאת.

סיפור הסבל היהודי

אם נשאל צעיר ישראלי מצוי עד כמה חשוב לציין את יום השואה, יש להניח שהתשובה תהיה ברורה וחד-משמעית. האם גם בעוד מאה ומאתיים שנה יהיה חשוב לציינו? גם על השאלה הזאת ככל הנראה ישיבו לכם בחיוב.

כל יהודי מבין שהעם היהודי צריך לזכור לעולם ועד את אשר עולל לו הצורר הנאצי.

והאם העם היהודי אינו צריך לציין את היום שמנקז לתוכו את כל הצער והכאב של ההיסטוריה היהודית? השואה הנוראה היא רק פרק אחד, אם כי איום ומחריד, בסיפור הסבל הבלתי-נתפס של העם היהודי, המגולם בתשעה באב.

המשנה מפרטת חמש פורענויות שפקדו את עם ישראל בתשעה באב: נגזר על אבותינו (בדור המדבר) שלא ייכנסו לארץ ישראל. נחרב בית המקדש הראשון. נחרב בית המקדש השני. נלכדה העיר ביתר. נחרשה ירושלים אחרי החורבן.

במרוצת הדורות קרו עוד אירועים מצערים בתשעה באב, והקשה מכולם – גירוש ספרד. זה קרה לפני 529 שנים, כאשר פרדיננד מלך ספרד גזר שעד 2 באוגוסט (1492) לא תישאר רגל יהודית על אדמת ספרד. אותו יום – תשעה באב היה.

על הרשימה הקשה הזאת אפשר להוסיף בימינו עוד אסון – החרבת יישובי חבל עזה, בעקבות החלטה אומללה של ממשלת ישראל. אף החורבן הזה וגירוש עשרת-אלפים יהודים מבתיהם נקבע, למרבה האירוניה, לתשעה באב.

תשעה באב מציין אפוא את הסבל היהודי לדורותיו. לא צריך להיות יהודי אדוק כדי להבין את חשיבותו. זה היה אמור להיות יום מרכזי ביותר בהטמעת ההיסטוריה היהודית והזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם.

כשהתקשורת רוצה

יש כאן לא רק כישלון חינוכי אלא החמצה גדולה של כלי התקשורת. מדי שנה, ביום הזיכרון לשואה, התקשורת ממחישה את כוחה לעצב תודעה ולהעביר זיכרון מדור לדור. הכתבות הנרחבות, השידורים המיוחדים, השירים הנוגים – הם דוגמה ליכולת לטפח מוּדעות ולמנוע שכחה.

דמו לעצמכם שבתשעה באב הייתה התקשורת כולה מתעטפת אבֶל ומתייחדת עם היגון היהודי רב השנים. איזו השפעה הייתה יכולה להיות לזה על כולנו.

האבל על החורבן והגלות מטפח גם את הציפייה לגאולה האמיתית, שתיתן פשר ומשמעות לסבלו הבלתי-נתפס של העם היהודי. לכן הצמידו חז”ל את השניים: “כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה” – מתוך זיכרון החורבן תצמח הגאולה הגדולה, במהרה בימינו.