נו זה, אראל, אראל סג”ל. געוואלד, איזו אהבת ישראל יש ליהודי הזה!

1.

לפני קצת פחות מחודש נשאתי דברים בכנסת. לא במליאה, שם נואמים רק חברי כנסת (אתם יודעים, האנשים המוחלשים האלה, עם תנאי התעסוקה הכי גרועים במשק: הולכים הביתה מהעבודה רק לפנות בוקר) אלא באחד מאולמות הוועדות. זה היה במסגרת כינוס מיוחד שעסק בסתימת הפיות של פייסבוק וטוויטר שארגנה ח”כ גלית דיסטל-אטבריאן. הוזמנתי לשם אחרי שפייסבוק חסמה את הפוסט עם הטור שלי.

רוצים לדעת איך הפכתי למנהל עם משכורת פצצה בלי לצאת מהבית?

פה תקבל מידע ברור​: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?

“ביום ראשון הבא יחול צום י”ז בתמוז”, אמרתי שם. “מה שאומר שאנחנו נכנסים לתקופה העצובה של ימי בין המצרים, שלושת השבועות שבין י”ז בתמוז לתשעה באב. ויש לי הרגשה, שהשנה במיוחד, נשמע בבית הזה הרבה נאומים ודיבורים ואזהרות מ’שנאת חינם’. אני מציע לכולנו לא להתבלבל.

“כי כמו שבשבועות האחרונים היו כאן חברי כנסת שנשאו את שם ה’אחדות’ ו’הפיוס’ לשווא, ובשמן הקימו ממשלה שמדירה ומחרימה חלקים נרחבים מעם ישראל, אני בטוח שאותם אנשים גם יישאו את שם האזהרות מ’שנאת חינם’ לשווא. לא, לא כל מחלוקת אידיאולוגית עמוקה היא שנאת חינם, לא כל מילת ביקורת, או סטטוס ביקורת, הם הסתה.

“שיהיה ברור: הסכנה הגדולה למדינת ישראל כרגע היא לא התנקשות פוליטית (כמובן, בהנחה שהפעם השב”כ שומר כמו שצריך על ראש הממשלה). הסכנה הממשית – והמיידית! – היא סתימת הפיות והדה־לגיטימציה לכל מי שיעז להתנגד לממשלה המסוכנת הזאת, והפיכתו לאדם עם פוטנציאל רצחני. אז תודה רבה לכם חברי הכנסת שאתם מעלים את הנושא החשוב הזה לסדר היום. צריך לחשוב איך הרשתות החברתיות, שהן חזקות היום יותר ממדינות, בכל זאת תהינה מפוקחות באופן הגיוני. והלוואי שנוכל לדבר באופן חופשי, ולהקשיב באופן חופשי, גם לאנשים שלא חושבים כמונו.

“ולסיום: בציונות הדתית אוהבים לצטט את המשפט שמיוחס לרב קוק ‘מוטב שנכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם!’. משפט מקסים. פעם אפילו היו סטיקרים כאלה על מכוניות. אבל היום אני אומר: ‘מוטב שנכשל בחופש הביטוי לחינם, מאשר נסתום את הפה למי שלא חושב בדיוק כמונו – לחינם!'”.

2.

זהו. התפללתי מנחה בבית הכנסת החביב של הכנסת, דיברתי עם כמה ח”כים ועוזרים פרלמנטריים, והלכתי הביתה. המילים שקעו להם בדברי ימי הכנסת. מאז חלף כמעט חודש כאמור, ופתאום נזכרתי השבוע באותה נבואה.

האמת? אפילו אני מופתע עד כמה הדברים התגשמו באופן נרחב, מניפולטיבי ולא אלגנטי. זה לא רק השימוש החינמי ב”שנאת חינם”. שימו לב לכמות האזכורים הציניים של אגדות החורבן כדי לשלול את הלגיטימציה של מתנגדי הממשלה. כולם שורפי אסמים, כולם יוחנן מגוש חלב, כולם אשמים, חוץ ממי שהקים ממשלה עם אויבי ישראל. משנכנס אב מרבין בלהאשים את כל מי שלא תומך בקואליציית השמאל, הערבים ובנט – בשריפת בית אלוקינו.

וזה הרי לא רק השנה. כל כך הרבה פעמים הדיבורים היפים, לכאורה, נגד שנאת חינם מגיעים מאנשים יפי נפש שבטוחים שכל האמת והצדק בכיס שלהם, וכל היתר הם סיקריקים מסוכנים.

כשהייתי ילד, הכוכב הגדול של שידורי הטלוויזיה בתשעה באב, היה ח”כ אברום בורג. הוא היה ממש הפרזנטור של קמצא ובר קמצא. יתכן אפילו שממנו שמעתי לראשונה את סיפור החורבן לפרטי פרטיו, וגם את המסקנות המדויקות העולות ממנו. הוא לא הפסיק להזהיר את הצופים בבית מפני קנאות, קנאים ושאר אנשים שהם לא אברום בורג.

מאז חלפו כמה שנים. בורג עבר צד במאבק על בית המקדש והפך למתייוון גאה (ההגדרה המזעזעת הזאת היא לא שלי, אלא שלו על עצמו). ואני? אני הפכתי לחשדן מול כל מי שמדבר בכזו שנאה לאחרים נגד שנאה לאחרים.

כשמישהו מחייך חיוך צודק למצלמה ומדבר בקול רך ומכיל על אחדות, צריכים לבדוק מה המניעים שלו, מה האג’נדה ומה האינטרסים. ועוד דבר שכדאי לבדוק: למי יש עניין לשווק לנו כל הזמן, דרך התקשורת, את התחושה שאנחנו במלחמת אחים ושעוד מעט הולכת לנו המדינה והבית נחרב?

ברוך השם, אנחנו לא במלחמת אחים והבית גם לא נחרב. להפך, המדינה מתפתחת ומשגשגת. עדות ומגזרים שונים חיים כאן סך הכול בהרמוניה, והמחלוקת הפוליטית החריפה (והלגיטימית!) לא הופכת לקרבות רחוב. אדרבא, מי שישתיק אותה בטענות של “שנאת חינם”, עלול לגרום לאנשים תסכול שיכול להביא חלילה לאלימות.

נדמה לי שכדי לצאת מקבוצת הסיכון של נפגעי דיבורי האחדות בציונות הדתית, השלב הראשון הוא להכיר בזה שבעולם יש גם רע. לא הכול טוב, לא הכול אפשר להכיל, לא על הכול אפשר לסלוח ובטח שלא עם כל אחד אפשר להתאחד.

מישהו אמר לי השבוע בייאוש שהממשלה הנוראה הזאת היא “הסתר פנים”, אמרתי לו שבעיניי היא דווקא גילוי פנים. כל השקר שלה שקוף, כל הזיוף, הציניות, העדר המוסר. רואים הכול. את היצרים, את הנקמות, את העיוותים. יש פה בירור מפואר. הכול גלוי וידוע לפנינו. אם כבר, הסתר הפנים, הוא אלה שלא מבינים את הסיפור. שלא יודעים להפריד בין טוב לרע, בין מותר לאסור. זה חתיכת הסתר פנים.

3.

וכמו שלא כל מי שמדבר באינטונציה מלטפת על אחדות הוא בהכרח מלא באהבת חינם, צריכים לזכור שגם לא כל מי שצועק וזועק הוא בהכרח איש של שנאה ומדון. וזה מבלבל לפעמים.

לפני שבוע דיברתי עם ידידי מניו־יורק יהודה גרין. למי שלא מכיר את האיש (אח, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים) אסביר שחוץ מזה שהוא מלחין ויוצר נפלא, הוא אחד המבצעים הטובים בעולם של שירי קרליבך ושל נוסח קרליבך. אל הסליחות הראשונות שלו במנהטן מגיעים מידי שנה מאות יהודים מארצות הברית ומחוצה לה וצופים בהן עוד עשרות אלפים. ולא בכדי. הוא נשמה מיוחדת, בעל רגש מיוחד, התפילות שלו עושות רושם גדול בשמיים וביוטיוב.

ובכן, אותו יהודה גרין, האיש והלב, צלצל אלי לפני כמה ימים, ואמר לי את המשפט הבא: “ראיתי אותך באיזה פאנל בערוץ 20, בתוכנית של האוהב ישראל ההוא”.

האמת שהופתעתי. מה ליהודה גרין ולערוץ 20? לא חשבתי שהוא צופה בערוץ הזה בארצות הברית. אם כי לזה כבר התרגלתי, לגלות את הרייטינג הייחודי של הערוץ הזה, בעיקר כאן בארץ אצל מי שלא מוכן שאמנון אברמוביץ’ ימשיך להסביר לו את המציאות.

אבל רגע, על מי יהודה גרין מדבר? איזה “אוהב ישראל” משדר תוכנית אקטואליה בערוץ 20? ניסיתי להעביר בראשי מגישי תוכניות שהתראיינתי אצלם לאחרונה. כל שם שעלה לי בראש היה יותר לוחמני מחברו.

ואז גרין נזכר “נו זה, אראל, אראל סג”ל. געוואלד, איזו אהבת ישראל יש ליהודי הזה!”.

אני מודה שברגע הראשון, וגם בשני, הופתעתי. מה לאראל סג”ל ולאהבת ישראל? יש לו לא מעט מעלות, הוא ידען גדול, ואינטלקטואל, וחוזר בתשובה, ומצחיק, וכריזמטי. אבל אהבת ישראל? הוא כל הזמן צועק!

ואז, ברגע השלישי, הבנתי. והאמת שההבנה הזאת גרמה לי לסוג של חשבון נפש. כי פתאום קלטתי שגם אני שבוי בקונספציות. אני אמנם כבר מזמן יודע להיזהר מאנשים רעים שמדברים במילים יפות, אבל עדיין מי שצועק נתפס בעייני כאיש מדנים ואפילו שנאה. והנה, לעומתי, מי שיש לו לב רגיש כמו של יהודה גרין, יודע להקשיב לעומק. וכשהוא רואה את אראל סג”ל מדבר במילים חריפות על הממשלה החדשה – הוא מזהה אצלו אכפתיות ואהבת ישראל. והוא צודק.

תירגעו (ותירגעי, אשתי), זה לא אומר שאני מתחיל מהיום לצעוק בשידור. ואני ממש לא מסכים עם דעתו של סג”ל בכל הסוגיות. אבל המשפט המאוד מפתיע הזה של יהודה גרין, פתח לי את הראש ואת הלב.

4.

ואם כבר מדברים, בערב תשעה באב, על הסיבות לחורבן, אני מקווה שקמצא ובר קמצא יסלחו לי, אבל שנאת חינם לא הייתה הסיבה היחידה לחורבן הבית. וגם לא הסיבה היחידה לכך שהוא עדיין לא נבנה. הגמרא במסכת שבת (קי”ט, עמוד ב’) מביאה רשימה ארוכה של חטאים, שאין שום סיכוי שאנשי הממשלה החדשה ירצו שנזכור:

“אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת”. כן, חילול שבת, בטח שבפהרסיה, גורם חורבן. לידיעת ראש הממשלה ושרת התחבורה שלו שביומה הראשון הצהירה שתקדם תחבורה ציבורית בשבת.

“אמר רב המנונא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן”. המהר”ל מסביר שעוללים שלא זוכים להתחנך ללימוד תורה הם תחילת הסוף של חיי תורה, והרס הנשמה העתידה של העם, מה שמביא גם לידי חורבן גשמי. אמאל’ה.

“אמר עולא: לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה. שנאמר ‘הובישו כי תועבה עשו – גם בוש לא יבושו'”. כלומר, לא רק שהם עשו חטאים, אלא גם לא התביישו בהם, ואפילו הלכו להתראיין עליהם לשער של 7 ימים.

“אמר רב יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים”. אני לא יודע אם באותם ימים ביזו את תלמידי החכמים עד כדי כך שחתכו, מהיום למחר, בתקציב המעונות של הילדים שלהם.

“אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול. שנאמר: ‘והיה כעם – ככהן, כעבד – כאדוניו, כשפחה – כגברתה, כקונה – כמוכר, כמלווה – כלווה”. כלומר, אין שום כבוד לבעלי תפקידים או מעמדות. כל שפחה מרגישה גבירה, וכל אחד עם שישה מנדטים נהיה ראש ממשלה.

והסיבה האחרונה “אמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה”. טוב, את זה לא צריך להסביר, נכון?

שנזכה לתקן את כל החטאים האלה, וגם את חטא שנאת החינם. בשורות טובות, ישועות ונחמות.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’