את הטור הזה אני כותב במטוס, בדרך חזרה מחופשה משפחתית בת שבועיים.
לפני הטיסה התלבטתי האם להזמין חבילת חו”ל עבור הטלפון הנייד או לוותר. לבסוף קיבלתי החלטה: אם כבר מקדישים זמן למשפחה – אז עד הסוף.
הוצאתי את כרטיס ה-sim מהמכשיר, הודעתי לעמיתי שאיעדר לשבועיים, אמרתי שאהיה בלי טלפון סלולארי, שניתן יהיה לשלוח הודעות דחופות למייל או לוואטס-אפ. “אתחבר דרך ה-ifi כשאגיע לדירה ונהיה בקשר”.
וכך היה.
כל ערב, כשהגענו לדירה, מכשיר הטלפון לא הפסיק לצפצף עם הודעות והתראות, מיילים, ווואטס-אפ, פייסבוק וחדשות. ישבתי במרפסת בברצלונה, והרגשתי שאני בארץ.
יצאתי ל’חופשה’ עם המשפחה והעברתי אותה עם חברים ועמיתים לעבודה.
לאחר שבוע יצאנו לאזור ההרים הפירנאים, 4 שעות נסיעה מהעיר הגדולה. התמקמנו בדירת נופש על שפת הנחל, בין ההרים. מהחלון נשקף נוף קסום ומרגיע, ציוצי הציפורים התחרו עם רעש המפל המתנפץ על הסלעים, ההרים התמזגו בעדינות עם העננים – והנשמה מצאה לה מרגוע, מול נפלאות הבריאה והטבע.
לא היה חסר כלום בדירה. מלבד חיבור ל-wifi.
נלחצתי.
להיות מנותק מאינטרנט? למשך כמה ימים? ב-2014?
זה היה נראה לי בלתי אפשרי!
אנחנו מכורים
לאחר כמה ימים גיליתי כמה העולם שלנו יכול להראות שונה, כשאנחנו מתנתקים מהסמארטפון ומתחברים לעצמנו. גיליתי כמה כיף ליהנות מנפלאות הבריאה, מהטבע הקסום ומכל הטוב הזה שיש סביבנו.
גיליתי כמה כיף ליהנות עם המשפחה כשהיא ביחד; כמה רגעים היו חסרים לי כדי להכיר טוב יותר את הילד שלי, הבנתי פתאום כמה הוא נהנה שאני אתו ורק אתו, מספר לו, מקשיב לו, משתובב אתו.
גיליתי כמה רגעים יפים אבדנו כשהיינו עסוקים בלתעד אותם.
כמה אנחנו אנשים טיפשים שמשועבדים לטלפונים חכמים.
וכמה אנחנו כבויים מול המסכים הדולקים.
גיליתי כמה אנחנו עסוקים בלחיות את החיים של האחרים ולא את החיים שלנו.
כמה אנחנו מתעדכנים על הנעשה במשפחות של חברנו ופחות על מה שקורה במשפחתנו.
וכמה אנחנו עסוקים בלהרשים אחרים ולא בלספק את עצמנו.
גילתי המון.
גיליתי שאנחנו מגדלים נוער סינטטי שחי ונושם את המדיה, שהחינוך כמעט פקע מההורים ועבר למסכים, וכמה אנו עסוקים בלחנך את האחרים ולא את עצמנו.
הגילויים הללו כאבו לי.
הם כאבו לי, כי הבנתי שאנחנו מכורים; הם כאבו לי כי הבנתי שכמעט ואין על זה שליטה; והם כאבו לי כי הסתכלתי סביבי והבנתי שכולם יודעים את זה, אבל אף אחד לא עושה דבר נגד זה.
עבדים היינו – ועודנו.
משועבדים למדיה, משועבדים לדיגיטל, משועבדים לשקר.
גל עד לחיים
הדיילת מבקשת בחיוך לכבות מכשירים דיגיטליים לקראת הנחיתה. אני נאלץ לסיים את הכתיבה. בעוד מספר דקות אחזיר את כרטיס ה-sim חזרה למכשיר ואז אשאב שוב למערבולת החיים המזויפת שבה הכל מחויט ודיגיטלי.
אני בטוח שאקרא את הטור הזה שוב מחר, כשאחזור לשגרה, אמלמל לעצמי שאני צודק, אבל… אלו החיים.
לפחות אתנחם שהטור הזה נכתב כגל עד לחיים האמתיים והמאושרים שחוויתי אי-שם בין ההרים, נטול אינטרנט וסמארטפון.
ואם הועלתי לכמה קוראים על הדרך, והיה זה שכרי.
עצה לסיום: אין צורך לטוס עד לפירנאים כדי לעבור את החוויה הזו. נסו שעה ביום, בבית. הנאה מובטחת!