1.
בשבוע שעבר כתבתי פה בהרחבה על שבע שנים וחצי של דף יומי. השבוע הטור עוסק באותו נושא, אבל הפעם לא אני הכותב.
רוצים לדעת איך הפכתי למנהל עם משכורת פצצה בלי לצאת מהבית?
דואג לילדים שלך? זה מה שבכירי הרופאים ממליצים לעשות כעת
פה תקבל מידע ברור: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?
הקדמה קצרה: ידעתי שאחרי הטור החגיגי על סיום הש”ס אקבל יותר תגובות מאשר בשבוע רגיל, אבל לא דמיינתי כמות כזאת. מאות תגובות, ממש מאות, בלי גוזמה, הגיעו השבוע למייל ולפייסבוק שלי. בקושי היה לי זמן ללמוד דף יומי מרוב ברכות (תודה רבה לכולכם, חיממתם את ליבי ונתתם כוח להמשך הדרך) ואיחולים מרגשים (אמן, והמברכים יתברכו!) ואפילו הזמנות לסיומי מסכת (כולל סיומי אקסטרים, כמו סיור ג’יפים לילי של לומדי השיעור ולאחריו מנגל חגיגי במדבר יהודה מול הר עזאזל, מקום המיוחס להשלכת השעיר במסכת יומא).
אבל מכל מאות המגיבים הבאמת מרגשים אני רוצה לצטט דווקא את אלה ששיתפו בקשיים שלהם, בהתמודדויות שלהם, וגם כאלה שכתבו מה נותן להם כוח להמשיך באתגר היומיומי.
אז הנה, לכל מי שמנצל את המומנטום ומצטרף היום ללימוד מסכת סוכה בדף היומי (או אפילו לאלה שברגע זה עדיין לא יודעים שהם הולכים להצטרף, אבל זה יקרה) קבלו כמה מילים וטיפים ממי שעושים את זה כבר הרבה שנים.
2.
“ברוך השם, אני מוסר שיעור בדף יומי, כבר מחזור ג'”, כותב הרב יצחק ויזל, “וברשותך אשתף בנקודה שמי שמפנים אותה יהיה לו הרבה יותר קל, לדעתי, להתחבר לרעיון הדף היומי. והנקודה היא: בדף היומי אין יום קשור לחברו.
צריך להדגיש ללומדים שכמו שאם אדם חלילה לא התפלל יום אחד, למחרת הוא ממשיך הלאה ומתפלל, כי זה יום חדש, כך בדיוק גם בדף היומי. כל יום דף חדש. וגם אם אתמול או מחר לא אספיק – היום אני יכול. אז אלמד את הדף של היום בלבד. בלי להתעסק עם העבר והעתיד. וכך הנהגנו אצלנו בשיעור, שכל שבוע ביום ראשון מאפסים את הקצב ומתחילים בדף של אותו יום, לא משנה אם סיימנו את החומר של השבוע שעבר או לא. תמיד בתחילתו של שבוע חדש נהיה באותו דף שבו העולם היהודי נמצא.
זה כמובן לא מונע ממי שרוצה ויכול להשלים את מה שהחסיר, ולנהל יומן מה למד ומה לא, אבל הרעיון הוא קודם כול ללמוד את הדף היומי של אותו יום. ואם נחזור להשוואה לדיני תפילה, אז בדיוק כמו ההלכה שאדם שחיסר תפילה, נגיד תפילת מנחה, יכול להשלים אותה בתפילה הבאה – פעמיים ערבית – אלא שהדין הוא שהראשונה שהוא מתפלל היא תפילת החובה שלו, כלומר ערבית, ורק לאחר מכן, התפילה השניה שלו משלימה את תפילת מנחה החסרה; כך גם בהשלמת הדף היומי: הדף של היום לפני הכול. לתפוס חזק את הדף של היום הזה, וללמוד אותו. רק אותו. אין אתמול, אין מחר”.
3.
“אני עוד לא בן שלושים ונמצא עמוק בסבב השני של הש”ס”, כותב קורא מהדרום. “כשסיימתי כיתה י”ב התחיל בדיוק מחזור לימוד בדף היומי, אז קפצתי עליו. סתם ככה, בשביל האתגר. ואז התגייסתי. ערב ערב, לילה לילה, פתחתי גמרא. המחויבות לכלל הברזל ‘בלי חובות’ הייתה המחויבות העיקרית שלי. גם אחרי מסעות מפרכים בהכשרה, כשכולם נרדמו, אני סיימתי את הדף לאור הירח. לא כי אני צדיק, אלא כי פחדתי מהחובות. ידעתי שזו קרוסלה שמי שעוזב לשנייה עף רחוק רחוק.
אני חושב שלאחר עשר שנים בדף היומי הדבר הכי חשוב שקיבלתי ממנו הוא ידע רחב מאוד (לא מעמיק אבל רחב מאוד) ביהדות. בכל דיון הלכתי אינני צריך הקדמה ואני יכול ישר להצטרף, כי עולם המושגים מוכר והכללים ידועים. החל ממום בבכור דרך הכשרה לקבל טומאה וכלה במלאכה שאינה צריכה לגופה.
הדבר החשוב השני שקיבלתי היה המחויבות. היכולת להתחייב למסלול סיזיפי ואינסופי, לפרוט את האתגר לנקודות קטנות בלי לחשוש מהעתיד, כי הוא כבר בעיה של המחר. המחויבות ללימוד יומי חיזקה אצלי את כוח ההתמדה והיא בעיניי הבסיס לכל יצירה משמעותית בחיים. החשק בלבד, עם כל הכבוד, הוא פשוט לא מנוע יעיל לטווח הארוך. זוגיות, לימודים, קריירה, שום דבר לא מתבסס ברגע אחד אלא בעבודה יומיומית המורכבת מיחידות קטנות.
בזכות הדף היומי בשוחות בלילה בצבא, הרגשתי שפיתחתי יכולת התמדה שעזרה לי מאוד בהמשך. גם במהלך הלימודים האקדמיים הדף היומי היה מובנה בלו”ז. הוא הקנה לי כישורים לימודיים ויכולות ריכוז מדהימות. אם זה מה שאתה כרגע עושה בזמנך הקצר – אז אתה מאה אחוז בזה.
אין לי עניין בלטפוח לעצמי על השכם. אני באמת בטוח שזו מתנה אדירה, שמי שלוקח אותה ברצינות – לא רק שיזכה ללמוד הרבה תורה וזה הכי חשוב, אלא גם יקבל כישורים מצוינים להצליח בתחומים אחרים. אז תודה על הטור שלך, ומי ייתן ואנשים רבים יבינו את גודל ההזדמנות”.
4.
לכותב השלישי, איש אקדמיה, היה חסר משהו בטור שלי: “דיברת מגרוני ממש. גם אני לא פתחתי גמרא מאז הבגרות בתלמוד, וחזרתי אליה רק אחרי הרבה שנים בזכות הדף היומי. למדתי לאהוב את היצירה האינסופית הזאת ולהבין כמה היא חיונית לכל אדם. אבל אוסיף עוד נקודה שלא ראיתי שכתבת עליה, אולי כי למדת בחברותא ולא בשיעור:
שיעורי הדף היומי לבעלי בתים הם חוויה מיוחדת במינה. במקרה שלי זה אומר להתעורר כל בוקר בחושך כדי להספיק את השיעור לפני המניין הראשון, בשעה חמש ועשרה. אסור לאחר כי אז מתחילים את הדף באוברדרפט מלחיץ. רוב החבורה הקטנה שלנו היא בגיל של אבא שלי, כולל מעביר השיעור. הוא איש מחשבים בפנסיה, שמגיע כל בוקר מוכן, ללא רבב ובלי לעגל פינות. אתה מרגיש חובה לכבד את המאמץ שלו.
השיעור מתחיל. כל אחד שקוע בגמרא שלו, נאבק בשרעפי הבוקר ובאתגר להבין את הסוגיה. יש הבנה שקטה בין החברים שעל כל פספוס של דף, המחיר הוא מיידי – גם לחבורה שנחסרה ובמיוחד ללומד שחייב למצוא זמן להשלים, והפעם בזמנו הפרטי. ולך תמצא זמן להתיישב בערב שוב מול הגמרא כשהשעון המעורר מצלצל לפני חמש בבוקר… האתגר מתבטא גם בסיומים הצנועים מדי כמה מסכתות, בשבת אצל אחד החברים. סיפוק מהול בצניעות, שהרי אתה יודע שכל כך מעט למדנו בארבעים הדקות היומיות האלה.
אני לא חושב שיש עוד התכנסויות מהסוג הזה. איפה עוד – חוץ מאשר באלפי שיעורי הדף היומי בכל רחבי העולם היהודי – נפגשים אנשים מרצון, ל־40 או 50 דקות של ריכוז, בשעה לא הגיונית, בכל בוקר מחדש? לא סטודנטים, לא חוקרים, אפילו לא תלמידי ישיבה. יהודים פשוטים וחשובים, כולם ביחד. זה צוותא יהודי ייחודי שאין לו אח ורע”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’