איזה ערך יש לבחירות אם מועמד מקבל מנדט ועושה בדיוק ההפך?

לאורך שנותיה של המדינה, ובמיוחד בעשורים האחרונים, מתנהל בה ויכוח נוקב המתמקד במתח הטמון במושג ‘מדינה יהודית ודמוקרטית’.

רוצים לדעת איך הפכתי למנהל עם משכורת פצצה בלי לצאת מהבית?

דואג לילדים שלך? זה מה שבכירי הרופאים ממליצים לעשות כעת

פה תקבל מידע ברור​: חזרת מחו”ל? היית ליד חולה? רוצה לנסוע?

מדינה יהודית משמעה – מתן עדיפות לערכים יהודיים ולאינטרסים של העם היהודי; ואילו ‘מדינה דמוקרטית’ נוטה יותר לכיוון ‘מדינת כל אזרחיה’.

למרבה הצער, במרוצת השנים מתכרסם והולך המרכיב היהודי בזהותה של המדינה, הן על-ידי חקיקה ובעיקר על-ידי הפרשנות המרחיבה של בית המשפט העליון, המעניק משקל מכריע לזכויות אדם על חשבון ערכים יהודיים. כיום המושג ‘התיישבות יהודית’, שהיה במרכז שיבת העם היהודי לארצו, נתפס כגזענות.

אבל אם סברנו שהכרסום הוא רק ברגל ה’יהודית’ של המדינה, מתברר עכשיו שסימן שאלה גדול מתנוסס גם מעל היותה דמוקרטית. לכאורה יש לנו דמוקרטיה – מעת לעת האזרחים מצביעים בקלפיות, אבל זו מראית עין בלבד. אין לנו באמת דמוקרטיה.

שלושה גורמים מרכזיים מרוקנים את הדמוקרטיה הישראלית מתוכן, והופכים אותה לישראבלוף: תרבות השקר של הפוליטיקאים, התקשורת המגויסת והאקטיביזם השיפוטי של בג”ץ.

תרבות השקר: בחירות הן בעצם מעין ייפוי כוח. המועמדים מבקשים מהעם לייפות את כוחם לפעול בשמו. הבוחר רוצה לקדם את העמדות שבהן הוא דוגל, ולכן הוא בוחר באנשים שמתחייבים לפניו ליישם את המדיניות הזאת ולא דרך אחרת.

אבל איזה ערך יש לבחירות אם מועמדים מקבלים את המנדט ועושים בדיוק את ההפך ממה שהתחייבו לבוחר? וכי היינו מקבלים התנהגות כזאת בתחום אחר? האם היינו חוזרים לבית עסק שבו הובטח לנו מוצר אחד ובמקומו קיבלנו מוצר אחר? האם לא היינו תובעים למשפט עורך דין שקיבל מאיתנו ייפוי כוח לעשות פעולה שביקשנו והתברר לנו שעשה את ההפך?

האמירה ‘כולם שקרנים’ היא למעשה הרס מוחלט של יסוד מרכזי בדמוקרטיה – היכולת של האזרח לבחור מדיניות ודרך. אם אין לנבחרים מחויבות להבטחותיהם, אין באמת לאזרח שום יכולת להשפיע על התנהלות המדינה.

התקשורת המגויסת: אחד מיסודות הדמוקרטיה הוא עיתונות חופשית. העם בוחן את מעשי נציגיו, ועל-פי זה מחליט במי לבחור. אך הציבור מתקשה לדעת מה נעשה בלי תיווכה של התקשורת. היא המספקת לאזרח את המידע, שעל בסיסו הוא מחליט במי לבחור, את מי להעלות לשלטון ואת מי לסלק מכס ההנהגה.

עיתונות מגויסת ומגמתית – שוללת מן האזרחים את הזכות לקבל מידע אמיתי. היא מסלפת את המציאות, מנפחת את מה שמשרת אותה, מתעלמת ממה שאינו תואם את מטרותיה. במקום שתהיה ערוץ מידע, היא נהפכת לערוץ תעמולה.

ערוצי התקשורת המרכזיים של המדינה מגויסים לחלוטין לקידום האג’נדות שלהם. אין הם משקפים את המציאות, אלא מעוותים אותה. הם משחירים את דמותם של אישים שאינם לטעמה, ומאתרגים את מי שהם חפצים ביקרם. תקשורת כזאת איננה מאפשרת דמוקרטיה אמיתית.

אקטיביזם שיפוטי: המרכיב השלישי בהרס הדמוקרטיה הישראלית הוא בג”ץ. נשמת אפה של דמוקרטיה היא העיקרון שהסמכות נתונה בידי העם והוא הקובע בבחירות את המדיניות הרצויה לו. אבל ברגע שבג”ץ שם עצמו מעל לכנסת, ומרשה לעצמו לבטל חוקים או לרוקן אותם מתוכנם – הוא נטל מן העם את הסמכות וניכס אותה לעצמו.

מה הטעם ללכת לבחירות ולהכריע בשאלות של התיישבות יהודית, דת ומדינה, סוגיות ביטחון וכדומה – אם בג”ץ הופך את החלטות הכנסת על פיהן? לשם מה לטרוח ולבחור, אם מערכת המשפט תתפור לנבחרי העם תיקים, תמרר את חייהם ותשים כבלים על ידיהם, לבל יוכלו לפעול?

בלי תיקון אמיתי של שלושת המרכיבים הללו – אין לנו לא רק ‘מדינה יהודית’ אלא גם לא ‘מדינה דמוקרטית’.

• הטור מתפרסם בירחון החדש ’20 המגזין’, של ערוץ 20