התפילות שלנו מלאות כיסופים לבניין בית המקדש השלישי ולהשבת עבודתו. בתום תפילת נעילה של יום הכיפורים ובסיום הסדר אנו פורצים בקריאה – “לשנה הבאה בירושלים”.
הכוונה כמובן שנזכה בשנה הבאה לראות ביום הכיפורים את הכוהן הגדול בעבודת היום הקדוש בבית הקדוש, ולאכול בליל הסדר את קרבן הפסח שהוקרב בערב החג.
אבל האם אנו קולטים באמת את חשיבותו של בית המקדש ואת משמעותה העצומה לחיים יהודיים בריאים? דומה ששנות הגלות הארוכות הרחיקו אותנו ממקומו המרכזי של בית המקדש בהוויה היהודית, מהקדושה ששרתה בו ומהאור שקרן ממנו לעולם כולו.
ראו ניסים
חשיבותו של בית המקדש נובעת בראש ובראשונה מהמצוות הרבות הקשורות בו. בלעדיו חיי התורה והמצוות שלנו חלקיים מאוד וחסרים מרכיבים מרכזיים. מקובל לדבר על שמירת תרי”ג המצוות, אבל בימינו אין אפשרות לקיים אלא כשליש מהן. רוב המצוות יכולות להתקיים רק סביב בית המקדש וכאשר הוא עומד על מכונו.
השאיפה לבניין המקדש נובעת קודם כול מן הרצון להיות יהודים שלמים. היהדות איננה תפילין ושבת בלבד, אלא גם קרבן התמיד וקטורת הסמים, לחם הפנים ומנורת המאור. על כל אלה אנחנו יכולים עכשיו רק ללמוד ולחלום. ומכיוון שהתורה היא תורת חיים, תורה שצריכה להיות מיושמת בתוך המציאות, אנחנו מחכים ומצפים להתממשותה המלאה, בבניין המקדש.
בית המקדש איננו מקום לעבודת הבורא בלבד, אלא שם הקב”ה שוכן ומתגלה לעמו. אחת ממצוות התורה היא העלייה לרגל – “לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹוקֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה”. חז”ל אומרים: “כשם שבא לֵרָאוֹת, כך בא לִרְאוֹת”. כלומר, כשם שיהודי בא למקדש כדי להראות את עצמו לפני האלוקים, כך בא לראות “את פני ה’ אלוקיך” – לראות את פני השכינה.
המשנה מתארת את עשרת הניסים שהיו מתחוללים תדיר בבית המקדש. כל עולה לרגל היה רואה את חוקי הטבע משתנים. הוא לא היה נזקק לאמונה – הדברים היו גלויים לעיניו. הכול היו רואים את השכינה האלוקית שורה בבית המקדש, ביטוי להשראת השכינה בעם ישראל, וממנו הייתה האורה יוצאת לכל העולם כולו. לכן אנו מצפים ומייחלים לבניין בית המקדש, משום שאז “ותחזינה עינינו” בשובו של הקב”ה לציון.
העמים ינהרו
יתרה מזו, בית המקדש יהיה מרכז של אור וקדושה לעולם כולו, כדברי הנביא ישעיהו: “וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה’ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם”. הנביא זכריה התנבא: “וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה’ צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם”. חז”ל אמרו שלוּ היו הגויים יודעים כמה ברכה ושפע הם מקבלים מבית המקדש, היו מקיפים אותו בשרשרת אנושית חיה כדי להגן עליו.
לכן אנחנו אבלים בימי החורבן והגלות, עוסקים בתודעת המקדש ומחזקים את האמונה והציפייה לבניינו המחודש על-ידי משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלמה.