1.
זה הולך להיות אחד הטורים הכי מרגשים שכתבתי ושאכתוב בימי חיי. לא יודע אם בשבילכם הקוראים, אבל בשבילי – בטוח.
איך הוא עשה תואר יוקרתי מהספה בבית ועוד עם מלגות? הסוד בפנים
למנוע את הסכנה: למה כולם חייבים לחסן את הילדים בני ה-12 ומעלה
ובכן, ביום חמישי הקרוב אני מסיים לראשונה בחיי את הש”ס! ברוכים תהיו, ברוכים תהיו. בקרוב אצלכם. מחמם את הלב לראות שזה מרגש גם אתכם. אם כי אני יכול לשמוע גם את אלה שאומרים: מה? עד עכשיו הוא עוד לא סיים את הש”ס? עם כל הרעש והצלצולים שהוא עושה כבר שנים סביב הדף היומי חשבנו שזה כבר קרה מזמן.
אז זהו, שלא.
ויותר מזה: בעצם, גם עכשיו אני לא יודע אם אפשר לומר שבאמת סיימתי את הש”ס. הרי יש סוגיות שלמות שלא הבנתי, יש דפים שהיו קשים במיוחד ובגלל קוצר הזמן וקוצר השכל המשכתי הלאה, בלי שהכול היה נהיר לי עד הסוף. אבל כמו שהגדיר פעם ידידי הרב מיכי יוספי את לומדי הדף היומי: העניין הוא הקשר עם הדף. זאת הגדרה נהדרת. גם אם אי אפשר לומר שבכל יום הבנתי את הדף, בהחלט אפשר לומר שבכל יום היה לי קשר עם הדף. וזה המון.
אז איך חוגגים? האמת היא שאני עוד לא יודע. נכון לשעת כתיבת שורות אלה הוועדה המסדרת, שאני עומד בראשה ואני גם החבר היחיד בה, טרם התכנסה. אם לשתף מעט ברגשות אישיים, קצת קשה לי לעמוד במרכז האירוע. לא, זה לא כמו להנחות. אשמח להנחות כמה שיותר אירועים מרגשים ומשמחים. לפתוח, לסיים, להזמין נואמים.
אבל כשאני האייטם, כשהמסיבה סביבי, כשהנאום עליי, זה מביך ומלחיץ. וחוץ מזה, מה יקרה אם אני אתרגש יותר מדי כשאומר את המשפט “הדרן עלך תלמוד בבלי, לא נתנשי מינך תלמוד בבלי ולא תתנשי מינן, לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי”? ואם לא במשפט הזה אז בטח בתפילה שבאה אחריו: “יהי רצון מלפניך ה’ אלוקיי, שכשם שעזרתני לסיים מסכת יומא וכל הש”ס כן תעזרני להתחיל ולסיים מסכתות וספרים אחרים ולסיימם, ללמוד וללמד את כל דברי תלמוד תורתך באהבה”.
למה אני צריך ברגע ההודיה והתפילה הכל כך אישי הזה עוד אנשים סביבי? מספיקה המשפחה הקרובה.
ובכן, צריך. עובדה שלפי ההלכה יש צורך במניין כדי לעשות סיום כנדרש, עם הנוסח המלא והקדיש המיוחד. איך אמר לי חבר בעל נפש? זה יכול להביך אותך עד מחר, אבל האירוע הזה הוא לא שלך. זה לא יום ההולדת שלך. לא קיבלת תואר. האירוע הזה הוא של התורה, של הגמרא, של כל הש”ס. אל תהיה לי נרקיסיסט עכשיו, אל תעסוק בידידיה, תחשוב מהו הכבוד הראוי לאביי ורבא.
2.
טוב, אז עד שאני משריין את אצטדיון ארנה לחגיגה הענקית לכבודה של תורה, הנה כמה מחשבות שעברו לי בראש בימים מרגשים אלה.
בעצם, איך הכול התחיל? אם מישהו היה אומר לי לפני כמה שנים שאני אסיים את הש”ס, הייתי צוחק עליו. מה לי וללימוד קבוע, יומיומי, אינטנסיבי?
שלא תבינו לא נכון, תמיד הייתי בעד לימוד. מה יותר חשוב מלקבוע עיתים לתורה? הרי ידעתי שבגמרא במסכת שבת (שאז עוד לא זכיתי להכיר באופן אישי) כתוב במפורש שבשעה שמכניסים אדם לדין, אחרי מאה ועשרים, אחת השאלות הראשונות שהוא נשאל היא “קבעת עיתים לתורה?”.
אבל בסדר, יש לי תירוץ די משכנע. לי לימוד גמרא מזכיר דברים לא טובים. הוא מזכיר לי את הפרק הפחות מוצלח בחיים שלי: את הסדרים הארוכים בישיבה, שבהם כל מי שסביבי קלט את הגמרא, וכבר פלפל עם הר”מ בראשונים ואחרונים, בעוד אני בכלל פתוח על הדף הלא נכון (משום מה תמיד מצאתי את עצמי איכשהו בדפי הרי”ף).
רגע, חשוב לי לדייק: אני לא רוצה לכפור בטובתו של מקום. זה לא שהייתי הטמבל של הישיבה. ממש לא. הייתי תלמיד סביר, ובגדול יש לי זיכרונות מאוד נעימים מהשנים המכוננות ההן, ומהישיבות שזכיתי ללמוד בהן ולקבל מהן רבות (חלקן אפילו לא זרקו אותי). אבל בשורה התחתונה, בתקופה שאחרי הישיבה והצבא, בכל פעם שניסיתי לפתוח גמרא – הרגשתי קטן ולא מוצלח. ומי רוצה לחזור לתחושות של לוזריות מהילדות? למי יש כוח לחזור לארמית מדוברת? לפונט הצפוף הזה של האלמנה והאחים ראם? הגמרא הזאת לא בשבילי.
ומה עם החיוב לקבוע עיתים לתורה? בסדר, אז אני אספר בבית דין של מעלה על כל שיחות הרבנים ששמעתי באתר הידברות, בערוץ מאיר, וגם ברדיו בלילה, בפקקים של העבודות בכביש 1. יעבירו אותי.
3.
וככה חלפו להן כמעט עשרים שנה. היום אני אפילו מתבייש לספר שבמשך תקופה כה ארוכה כמעט לא פתחתי גמרא. למה אני אומר “כמעט”? כי לפעמים, לצורך שידור ברדיו, כן עיינתי בגמרא. נגיד כדי לצטט איזה מאמר חז”ל על החורבן או מילים של שיר שריגש אותי. אבל בגדול, החלקים בש”ס שיוסי גרין לא הלחין היו פחות מוכרים לי.
אז מה קרה? מתי התרחשה התפנית? איך הפכתי לא רק ללומד הדף היומי, אלא לסוכן מכירות נלהב שמנסה לצרף עוד ועוד חברים למועדון הזה? קודם כול, אין לי באמת הסבר רציונלי. כנראה באיזשהו שלב התפילות של ההורים שלי בברכות התורה וב”אהבה רבה” התחילו לפעול את פעולתן.
מן השמיים שלחו לי חברותא נפלאה, הרב מוטי רוטנברג, שהציע לי, סתם ככה יום אחד, לפני שבע וחצי שנים, לחדש את החברותא שלנו מהישיבה. זה היה בתחילת חודש אדר א’ תשע”ד, ובדיוק אז התחילו את מסכת סוכה בדף היומי. אני זוכר שאמרתי לעצמי, יאללה, בוא נתחיל. כי מסכת סוכה משום מה דווקא עוררה אצלי אסוציאציות נעימות. אולי בגלל הריח הנעים של האתרוג והירוק של הסכך. אבל ברור שלא חלמתי להחזיק מעמד ולסיים. לא את הש”ס – את הפרק הראשון של מסכת סוכה!
4.
אבל חוץ מהחברותא שנשלחה לי משמיים, קרו עוד שני תהליכים, פחות ניסיים, שגרמו לי להצטרף לדף היומי: קודם כול הילדים שלי גדלו והתחילו ללמוד גמרא בעצמם, ופתאום הבנתי שיש לי אחריות לא רק על עצמי אלא גם על הדור הבא. אז בסדר, לא היה לי כיף בסדר עיון של שלוש שעות במסכת יבמות בישיבה, עם צרתה וצרת-צרתה וצרת-צרת-צרתה, נו, אז עכשיו אני מוריש לילדים שלי את השריטות עם הגמרא שלי?
ויותר מזה: הבנתי שאי אפשר בלי הגמרא. שיעורי רבנים ברדיו זה דבר נפלא ומחזק. ובכלל, כל לימוד תורה הוא מצווה. תורה, נביאים, כתובים, הלכה, מוסר. אבל אם רוצים להתחבר לצורת החשיבה היהודית באלפי השנים האחרונות, אין ברירה, צריכים ללמוד גמרא. זאת הפורמולה.
אני זוכר משפט אחד, שנאמר ממש באגביות על ידי דודי, מורי ורבי, הרב יעקב כ”ץ וטלטל אותי: “מי שלא יודע ללמוד גמרא – לא יודע גם לקרוא עיתון!”.
וואו. איזו אמירה נוקבת. ושתבינו, כששמעתי את המשפט הזה הייתי בטוח שאני יודע לא רק לקרוא עיתון אלא גם לכתוב עיתון. היום אני מבין כמה זה נכון. לימוד הגמרא לא יכול להיות נחלתם הבלעדית של בחורי ישיבה ואברכים שתורתם אומנותם. להפך, הם מסודרים. הם חיים את חייהם באוהלה של תורה. להם אין מה לדאוג. דווקא מי שנמצא בחוץ, בעולם המעשה, חייב, ממש חייב, לפחות כמה דקות ביום, להתחבר למוחין, למיינד, של הגמרא.
5.
אבל איך מתחברים? זה קשה, זה ארוך, זה לא נגיש. הו, אז כאן גיליתי שמאז שנפרדנו, אני והיא, הגמרא התקדמה. הטקסט הקדוש הבסיסי כמובן נשאר בדיוק אותו הדבר, אבל יש שוטנשטיין. והגמרות המבוארות לסוגיהן (אני מזכיר את שוטנשטיין כי זאת המהדורה החביבה עליי באופן אישי) פשוט שמות סוף לכל התירוצים של אנשים מסוגי. אני אומר לכם, אכלנו אותה. לא יהיה לנו שום תירוץ קביל בבית דין של מעלה. יש גמרות מנוקדות, מבוארות, ידידותיות למשתמש. ובעיקר – מעוצבות: יש רווח. יש בולד. ויש אפילו אנטרים. כן, שורה חדשה.
פתאום אתה מבין שמה שתקע אותך כל השנים היה בכלל עניין גרפי. הכול היה גוש אחד בלי התחלה ובלי סוף. אבל זהו, לעולם לא עוד (אל תגלו לאף אחד, אבל נכון לעכשיו, בניגוד לרוב הלומדים בעולם, אני לא לומד את הגמרא מתוך הדף ואז מעיין בביאור בעמוד הסמוך – אני ישר ניגש לצד המבואר והמנוקד, אחרת זה מזכיר לי את ימי הכישלון). ויש את האיורים וההדמיות באלבומי העזר החדשים והמושקעים של ‘קול הלשון’. ואת אפליקציית ‘פורטל הדף היומי’ עם שיעורים מוקלטים בכל השפות ובכל הסגנונות, עם סרטונים ועזרי לימוד. אפליקציה מושקעת שחוץ מללמוד בשבילך את הגמרא – היא עושה הכול.
והיה עוד דבר אחד שהשתחרר אצלי כשגיליתי את הדף היומי. לסטארט־אפ המדהים של רבי מאיר שפירא יש שני מאפיינים מרכזיים שהופכים אותו למה שהוא: הוא דף והוא יומי. ואני אסביר: אם לחזור לאותם ימים מאתגרים בישיבה, כסוג של מופרע קשב (ובדור שלנו אין מישהו שהקשב שלו אינו מופרע ברמה כזו או אחרת) היה לי מאוד קשה עם העובדה שלגמרא אין התחלה ואין סוף, אתה נכנס לאיזו סוגיה סבוכה ומאבד את ידיך ורגליך. אבל לדף היומי יש התחלה ויש סוף. הוא רק דף אחד. וגם אם לא הבנת היום, מחר כנראה תבין. ואם לא מחר אז מחרתיים.
זאת ועוד: הקצב הקבוע הזה, דף ליום, גם נותן לך מסגרת. הוא ממשטר אותך. החמצת את הדף של היום? כדאי לך מאוד למצוא זמן ולהשלים, כי מחר יש כבר דף חדש, ואם תחמיץ גם אותו תצבור לעצמך חוב של יומיים, ומי יודע מה יקרה מחר. ואנחנו, לומדי הדף היומי, מפחדים מחובות לדף היומי כמעט כמו מהשוק האפור.
לאנשים חסרי משמעת עצמית כמוני זו פשוט גאולה. בלי המחויבות הזאת, כנראה עד היום לא הייתי קובע עיתים לתורה. רק מתי שבא לי. ורוב הזמן בא לי דווקא לעשות דברים אחרים. אבל מהיום שאתה נכנס למסלול הדף היומי אתה הופך בן רגע למתמיד הכי גדול בעולם. ממש מתקיים בך הפסוק התובעני “בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך”. אתה לומד ביום שישי, ובשבת, וביום כיפור, ובערב תשעה באב, ובמוצאי תשעה באב. וואו, כמה מרגש היה לקלוט שבאמת אסור לי ללמוד תורה ביום העצוב הזה – כי זה פשוט עושה לי טוב.
6.
ועדיין, אחרי הכול, זה לא קל. זה לא הולך ברגל. זה לוקח זמן. זה להתנתק מהעולם התזזיתי שלנו ולהיכנס לאטמוספירה אחרת. אבל זו בדיוק הסיבה שהדף היומי כל כך ממכר. הרי מה אנחנו רוצים בחיים שלנו יותר מעוגן חזק, יומיומי, שבכל מצב ייתן לנו תחושה של יציבות?
כאמור, אני עדיין לא יודע איך אחגוג את סיום מסכת יומא וסיום הש”ס שלי ביום חמישי הקרוב. דבר אחד אני יודע: למחרת בבוקר, ביום שישי, בעזרת ה’, אגש לארון השוטנשטיין שלי, שהלך וגדל בשבע וחצי השנים האחרונות, אוציא את מסכת סוכה חלק א’, אותו כרך ראשון שקניתי לפני שבע ומשהו שנים – ואתחיל הכול מהתחלה.
יש רק דבר אחד שמרגש אותי יותר מזה: המחשבה שאולי קורא אחד של הטור הזה יקנה גם הוא השבוע כרך אחד, רק אחד, של מסכת סוכה, ויצטרף למסע המופלא שישנה את חייו.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’