זכרונותי מן הטיול המרומם בעיר האדומה • תגיד, התפללת מנחה

כמו בארועים משפחתיים דומים, ניתן לגלות את אפיים הנכלולי של בני אדם רק לאחר הקשבה להצעותיהם המתגלות כרמאות מן הסוג הגרוע ביותר.

כזה הוא למשל השיח על טיולים ונופש. דומה שכל השקרנים החרדיים הצטרפו לאגודה חשאית ונשבעו זה לזה במרתף חשוך בגאולה, להסב לקרוביהם מרורים. אחרת קשה להבין מדוע ההצעות לנופש של הקרובים, האחים, והחברים הטובים ביותר מתגלות כפרי באושים במקרה הטוב, וכנזק כלכלי במקרה הפחות טוב.

הנה הדודה: אתם חייבים לנסות את ‘דג דג בחווה’, זו חוויה לימודית, חינוכית, וקסומה לילדים. הם וגם אתם, מתנסים בדיג אמיתי, נהנים מן הנוף העשיר שמעבר לאגם, ויש גם מתקני קפיצה לבוגרים יותר. תודה דודה. אנחנו נעצור שם כבר בדרך למלון, הלוואי שיהיו עדיין כרטיסים פנויים באתר.

הנסיעה נפתחת בשירה אדירה של הילדים שמצאו חרוזים מופלאים ל’דג דג בחווה’, וגם שתו מן המידנית בכל עשר דקות כמו שאמם ביקשה מהם. הקולות שככו מעט לאחר שעתיים של רונדלים סביב מושבים בשם שדמה, יקום, כלא הדרים, דגניה, ובית עלמין אזורי. בשלב הזה הילדים כבר לא שרו. הם עסקו בעיקר בהכאה חופשית, התאבקות, ובקללות לא חינוכיות על הדודה. אלא שאז פניה מקרית בשביל עפר המתאים לאופניים, מה אופניים סקטבורד, הובילה אותנו אל משטח מגודר ומאובק שהשם ‘דג בחווה’ [דג אחד נמחק] נראה בבירור על פתחו.

בסך הכל היה נחמד אם מתעלמים מהעובדה שנאלצנו להיפרד מ-300 שקלים חדשים, וקיבלנו אגם בוצי עם מאות ראשנים אותם אספו הילדים ברשתות מזוהמות שניתנו להם על ידי המדריכים. אל מול מבטינו התמהים הסבירו לנו האחרונים כי ניתן לשכור חכה, בשלושים וחמישה שקלים בלבד לחכה, ואפילו לרכוש את הדגים שתפסנו. שכרנו.

נעמדנו לצד שלשה אנשים נוספים על שפת האגם, והתקשיתי להתעלם מן התחושה כי כל העצב שבעולם נסוך על פניהם. בנעורי התנסיתי מעט בדיג ועל כן הכרזתי באזני כולם כי מדובר במלאכה פשוטה. בסך הכל צריך לשחרר בתנועה אחת את החוט ולחוש ברגישות את התנודות של החכה.

אלא שלא הכל עלה כשורה. הניסיון להתאים את החוט הדק שלא הפסיק להסתבך לקצה המחודד של החכה, למצוף החלקלק, ולמשקולת חילץ מספר גידופים מהאשה שמעולם לא ידעה כי היא מסוגלת להוציא מילים כה נועזות מפיה, ואני השלכתי בתנועה אחת עדינה כמו שהורגלתי את החוט עם הקרס אל לב הנהר.

משקפיו של הזקן שעמד לצידי הם שהצילו אותו מעיוורון, כך הבנתי לאחר ששחזרתי שוב ושוב את מה שארע. עד היום אני מתקשה להסביר כיצד החוט אותו השלכתי ב’תנועה אחת’ הגיע אל משקפיו, והקרס שנתפס באפונים של הזקן, תלש אותם באיבחה והעלים אותם בלב האגם. הזקן הביט בי בעיניים רעות ומילים לא יפות נשמעו מפיו. לא יכולתי להאשים אותו, המשקפיים נראו היו יקרות. הצעתי לו לנסות לדוג את המשקפיים, ואפילו נידבתי את עצמי לכך, אך הוא התעלם ממני. לא לחינם מדברים על שנאה של חילוניים לחרדים.

במשך השעה הבאה העלינו לא מעט בחכתינו. אמנם לא היו שם דגים, אך ניקינו בעזרת החכות את האגם מן החפצים השונים שהושלכו לשם במשך השנים. ככלל, קטע האגם בו עמדנו טוהר כליל מכל חפץ כהה מלבד דגים, ומשקפיו של הזקן. בעל המקום בא להודות לנו על כך באופן אישי. בלב מרומם משהו, שהופרע בצעקותיו של הילד בן הארבע שסירב להיפרד מהג’ימבורי המטונף, נסענו לעבר המלון.

קחו כמה חוברות לדרך זה בחינם

המלון בעיר חיפה היה מקסים. נכון שנאלצנו לרוץ עם הילדה למיון ברמב”ם לאחר שרסיס החלודה שבאמבטיה פצע את רגלה, ובטלוויזיה הקרינו ללא הרף את יובל המבולבל, אך המיטה המתקפלת  והקפיצית הזכירה את תחושה הארעיות של חג הסוכות והילדים היו מאושרים.

‘חיפה היא עיר בה מתגוררים חרדים רבים’ הסביר לי השכן, נתי, והבטיח לי כי לא יהיה חסר מה לאכול שם. אלא שסיפורי הפולקלור היהודי על החנויות בהם תלוי הבבא סאלי והמוכר מבטיח כי הכל כשר לא רלוונטיות לעיר האדומה. בחנויות אין תמונות של הבבא סאלי והמוכרים לא מבטיחים שהכל כשר. להיפך, הם מתקשים להבין מה עושה אדם בעל חזות חרדית בחנות שאפילו מזוזה אין בה, ומכריזים כי הם ‘כבר תרמו’. לאחר שיטוט מופלא בעיר והכרת פינות חמד רבות אליהם לא הייתי מגיע מעולם נמצאה חנות שנשאה את השלט המבטיח “בס”ד פלאפל בד”ץ”. ובקטן יותר “יאכלו ענווים וישבעו”, בהכשר ‘מהדרין’. המוכר היה כל כך מאושר לראות אותנו שהוציא במקום את כל הפרגיות ששמר מחג השבועות, והכריז בשמחה כי הוא לא האמין שהוא עוד יעשה בהם שימוש. הוא גם ציד אותנו בערימת חוברות פרי עטו של הרב שלו.

בבוקר ידענו, יוצאים לנחל הנסתר בצפון. יקי, הגיס, גילה אותו בטירונות ותיאר לנו כיצד נחשף לעיני החיילים העייפים נחל מפכה בלב צמחייה עבותה, בה לא דרכה רגל אדם. ‘זה היה כמו פינה של גן עדן בלב המדבר’ סיפר יקי בעיניים חולמניות. ‘היום זה הנחל של החברה’ הבטיח יקי, אף אחד לא מכיר אותו. החום היה כל כך גבוה שרק המחשבה על טבילה במימיו הקרירים של הנחל הצלול העלתה ריר בחיכינו, והכנו סלסלת פיקניק יפה בצבע תכול. הצבע התכול אגב, הולם מאד את גוון העור של משפחתינו, כך אומרים לנו כולם.

הפעם מצאנו את המקום בקלות. יקי הסביר לנו היטיב, אך מסתבר כי לא היה צורך בכך. עשרות המכוניות שנסעו אתנו העלו בליבינו חשש כבד ששוב רומינו. החנינו את המכונית בין סובארו סטיישן לבנה, לסובארו סטיישן אפורה [שחורה אמרו הילדים, ושוב פרצה קטטה], וגילינו עשרות חסידים שבאו לטבול אתנו בנחל.

אני כשלעצמי אין לי מאום כנגד חסידים ובני משפחותיהם. להיפך, אני אוהב חסידים, אני רק אוהב אותם לבושים. השכשוך בנחל הקטן בלווית 15 גברים עבדקניים, שחלקם מנצלים את הנחל הקריר לטבילה כשירה עם כל המשתמע מכך, לא העלתה בי רצון עז לזנק אל לב הקבוצה ובחרנו להסתפק בקיום הפיקניק שלנו. אלא שאז ניגש אלי יהודי ספרדי עב בשר ושאל אותי אם התפללתי מנחה.

עניתי לו שלא, במיוחד לאור העובדה שהשעה היתה 2 ועד השקיעה יש שעות ארוכות. היהודי הספרדי הסביר לי שאחר כך לא נמצא ואילץ אותי לעמוד בדשא ולזעוק לעבר העוברים והשבים כי התפילה ‘כבר מתחילה’. כעבור רבע שעה התאספו אנשים במצבי לבוש שונים: מכנסיים קצרות וכובע, גטקס רטובים עם ציצית צמר, ילד עירום עם תחתוני כיס לבנים, ואיש בודד שהניח יד על הראש בבחינת ‘עם הארץ לבדד ישכון’.

דקות נוספות חלפו עד שהאנשים הצליחו להגיע לכלל הסכמה האם לעשות מנחה קצרה או רגילה [הספרדי צעק: אני מנחה קצרה לא מתפלל, אבל החסיד עם הגטקס הצליח להשתיק אותו כשהבהיר לו שמנהג המקום הוא ‘מנחה קצרה’], וסוף סוף התנהלה התפילה, כשבמהלכה מצטרפים עוד אנשים שרק קודם לכן הבטיחו לנו שהם ‘כבר התפללו’.

רק אל תתקרבו לנמרים

מהנחל הקסום נסענו אל הפארק הנחשב לאחד המקומות האקזוטיים והיפים ביותר, עם שמורות טבע מדהימות ומגוון רחב של בעלי חיים מסוגים שונים. ביום של ראות טובה, ניתן לצפות באיילים ונמרים המהווים חלק בלתי נפרד מהנוף המדברי. ‘אין לתקוף נמר המתקרב לקבוצה, ואין להאכיל את האיילים’ הכריזו השלטים.

ואכן לא תקפנו את הנמרים. גם לא את האיילים. אפילו חולדה לא חלפה במקום הצחיח והאקזוטי. ברגע של חולשה, או אולי היתה זו פטה מורגנה יכולתי להישבע שראיתי מרחוק בעל חי אקזוטי על אחד הצוקים, אך הילדים הסבירו לי בביטול שהיה זה בסך הכל חתול ממשפחת החתוליים.

האכזבות הרבות גרמו לכולנו לחזור אל האטרקציה הישנה והטובה: שייט בים. מה להעדיף ‘פדלים’ או ‘משוטים’, התשובה תלויה בגפיים החשובות בעיניך, או במילים אחרות, אילו שרירים תבחר לקצר, שרירי הידיים או הרגליים. במקרה שלנו היו אלו הידיים, ולאחר שהבת הגדולה התנסתה במספר חתירות שהרטיבו את כל היושבים בסירה נאלצתי אני לחתור כחצי שעה תחת השמש הקופחת תוך ניהול וויכוח עיקש עם הילדים האם נותרו עוד 2 דקות למיטב הבנתי, או 26 דקות לפי חשבונם.

חופשה מסתבר היא דבר נהדר, היא חושפת באופן הגלוי ביותר מי הם האנשים השונאים אותך סתם, ומי אלו שממש מתעבים אותך.

תודה לג’רום ק, ג’רום על ההשראה.