מאז חורבן בית המקדש אנו נוהגים מנהגי אבל בשלושת השבועות שבין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב. בימים האלה אנו מהרהרים ביתר שאת על מושגי הגלות והגאולה, חשים ביתר חריפות את צער הגלות ומעוררים את הכיסופים לגאולה.
אחרי הקמת המדינה היו שתהו אם לא הגיע הזמן לבטל את האבל או לצמצמו. אולי כבר תמה הגלות. הנה, חזרנו לארצנו, יש לנו מדינה עצמאית, צבא משלנו, ההתיישבות היהודית פורחת. למה להוסיף להתאבל על הגלות?
לא שוטרי המנדט
האמת היא, כמובן, שגם אילו הייתה המדינה מושלמת בכל המובנים, וגם אם העצמאות שלנו הייתה מלאה בתכלית – עדיין היינו מוסיפים להתאבל על החורבן והגלות ולייחל לגאולה.
כי עם כל השמחה על שזכינו לחזור לארץ ולקיים כאן שלטון עצמאי במידה מסוימת, לא זו הגאולה שהעם היהודי מצפה לה אלפי שנים.
עם ישראל כמה ומשתוקק לגאולה האמיתית והשלמה, שתבוא על-ידי משיח בן-דוד, ושבה ייבנה בית המקדש השלישי. גאולה שתעביר את העולם כולו ממצב של הסתר למצב של גילוי האמת. גאולה שתביא שלמות לא רק לעם היהודי, אלא לאנושות כולה, כפי שהרמב”ם מתאר את הגאולה הזאת בסיום ספרו:
“ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד”.
ובכל-זאת ההתרגשות מתחיית העם היהודי בארצו יכלה להחליש קצת את הכמיהה לגאולה, כי הנה ארץ ישראל נבנית ופורחת, הרי ישראל מניבים פירות עסיסיים, ירושלים מתפשטת לאורך ולרוחב, וחיי יהודים שוב אינם הפקר.
אבל ככל שהשנים חולפות מתברר שגם בהיבטים האלה אנחנו שרויים בגלות עמוקה, ואולי כואבת יותר, כי זו גלות בידי יהודים. ראו את הפרעות שעברנו בעת האחרונה, כאשר שוטרי המדינה היהודית – לא שוטרי המנדט הבריטי – עצרו את המותקפים היהודים ושחררו את הערבים.
המפתחות בידינו?
ראו את מערכת המשפט, העוקרת בחדווה יישובים יהודיים פורחים, גם כשאין שום עילה חוקית להריסתם, ואילו פלישה ערבית בניגוד לכל חוק מתקבלת בהעלמת עין ובדחיות אין-סופיות. מערכת משפט שפועלת נגד עצם המושג ‘התיישבות יהודית’ ורואה בו גזענות. הלזה ייקרא גאולה?!
והדבר החמור מכול – לראשונה בתולדות המדינה מסרו יהודים את מפתחות השלטון לידי לא-יהודים. קיומה של הממשלה נתון בידי מפלגה אסלאמית, שיכולה בכל רגע להביא לידי הפלתה. היש בר-דעת שאינו מבין את משמעות הדבר, ועד כמה ממשלה כזאת מוגבלת וחסרת אונים בדברים הנוגעים לאינטרסים החיוניים שלנו?!
לנוכח מציאות עצובה זו אנו חשים השנה ביתר שאת את צער הגלות, בבחינת “מפני חטאינו גלינו בארצנו”. מליבנו פורצת בעוצמה רבה הזעקה לגאולה – “תקע בשופר גדול לחירותנו”, “השיבה שופטינו כבראשונה”, “ולירושלים עירך ברחמים תשוב” – והעיקר: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”!