למה לא לחצתי את היד לח”כ ניר אורבך? ומי גילה על זה לעיתונאי?

אתמול התפרסם שלא לחצתי את ידו של ניר אורבך “בהפגנתיות”.

כמובן שמי שראה את “ההפגנתיות” הזו היו רק אני וניר אורבך, ומאחר ואני לא סיפרתי על כך לעמיחי אתאלי, עיתונאי מידיעות אחרונות, אני משאיר לכם להבין לבד מי ניסה פה לקבל קצת כפיים כ’קדוש מעונה’.

ובכל זאת, קיבלתי תגובות רבות שבירכו אותי על כך שלא לחצתי את ידו, ולצידן תגובות לפיהן פעלתי שלא כשורה.

רק שיהיה ברור, מעולם לא החרמתי אדם בגלל פוליטיקה או בגלל שדעותיו שונות משלי.

חבריי הרבים מכל צידי המתרס הפוליטי יכולים להעיד על כך.

לא החרמתי וגם לא אחרים, בעזרת ה’, ארגוני ופעילי חברה אזרחית מהשמאל הקיצוני ביותר, שדעותיהם רחוקות משלי כרחוק מזרח ממערב.

אין שום צורך שחילוק הדעות יביא לחילוק הלבבות.

אבל אין לי שום דבר במשותף עם מי שבחר בדעה צלולה, לשתף פעולה עם אויבי עם ישראל, עם מי שהוא עצמו הגדיר כתומכי טרור, לתועלתו האישית.

ולא היה לו די בכך, אלא שהוא וחבריו, כמנהג כל המומרים, החליטו לעבור מיד להטיף לדתם החדשה.

אין מדובר באילוץ פוליטי מבחינתם. זה לא הרע במיעוטו לשיטתם.

שיתופם של התומכים ברצח תינוקות בשלטון הוא לא פחות מ”שלב חדש בגאולה”.  היהדות, עזבו אתכם ממנה, היא בכלל הגורם לפילוג במדינת ישראל.

והאויב החדש, הם הקיצונים.

לא “הקיצונים משני הצדדים”, כי את כל קיצוני השמאל ניתן לחבק. מדובר רק בקיצוני הימין, שורפי האסמים.

די כבר עם המילים המפלגות! אותן צריך לשמור לאוייב האמיתי: לחרדים, לחרד”לים ובכלל לכל מי שלא בא עם נפתלי בנט ואיילת שקד למסיבת הסיום של הערכים והאידיאולוגיה.

לא עוד השוואה נואלת בין ה’טרור’ היהודי לטרור הערבי. יש רק טרור יהודי! אחמד טיבי, כבר אינו תומך טרור. רק נתניהו זכאי להיקרא כך.

•

זה לא שאני צריך לקבל החלטה מודעת לא ללחוץ לחברים החדשים של תומכי הטרור את היד.

היד יודעת מעצמה להתרחק.