הכל מורכב: מה המכנה המשותף של יאיר לפיד וחרדים רבים?

לפקפק בכל או להאמין בכל – אלה הם שני פתרונות נוחים באותה מידה ושניהם פוטרים אותנו מן הצורך לחשוב [המתמטיקאי אנרי פואנקרה].

כשליאור שליין פוטר מערוץ 13 ותכניתו נגנזה, הוא היה משוכנע כי ידו הארוכה של ראש הממשלה נתניהו בדבר: “הוא רודף אותי, מנסה להוריד אותי”, הצהיר הבדרן שגם קרא למופעו החדש בשמה של הקונספירציה.

מה ששליין לא ידע שהוא הודח בגלל שהוא… לא היה רומנטי. בדיוק כפי שזה נשמע.

רומנטיקה היא מילה גסה בשדה הבידור והפוליטיקה. רומנטיקן? משמע חלש. רדוד. ללא סכין בין השיניים. רומנטיקן? משמע אינך מסוגל להתנהל בג’ונגל הזה שנקרא הפוליטיקה הישראלית.

אבל זו טעות.

רומנטיקה היא שם קוד ליכולת להכיל מורכבות, לאהוב אבל בו זמנית גם לבקש לתקן; להקשיב, אבל בו זמנית לקחת החלטה; לאמץ קו חשיבה רציונלי, אבל בו זמנית להבין שגם רגש הוא שחקן לגיטימי על המגרש; להיות חזק וקשיח, אבל להכיר בקיומם של רבדים רכים; להבין שאתה לא תמיד מבין, אבל בו זמנית לשאוף לעשות את הטוב ביותר.

•

יאיר לפיד –  שר החוץ וראש הממשלה החילופי – הוא בעיני דוגמה טובה לקונספציה הזו, ולהכרה הזו הגעתי, דווקא מהפוזיציה החרדית שלי.

שכן, לפיד מסוגל לומר כי הוא חש מבוכה על כך שבנו אינו יודע צורת דף גמרא, אך בו זמנית לדרוש, בתוקף, לימודי ליבה לצעירים החרדים. לתמוך בתחבורה ציבורית בשבת באזורים חילוניים, אבל גם להיות מסוגל לומר ללוסי האריש, בפניה וללא מורא, כי הוא לא מוכן להצהיר כי הוא בעד נישואי תערובת שכן, “העם היהודי הוא עם קטן אני מעדיף שהעם היהודי יגדל ולא יקטן”.

ליאור שליין, צריך לומר, לא תפס את גודל האירוע הזה. העובדה שיו”ר המפלגה החילונית מצהיר כי הוא מאמין באלוקים, מתעטף בטלית באירוע בר מצווה של ניצולי שואה, או שרעייתו השתתפה באירוע הפרשה חלה הפכה אותו בעיני שליין ללעג ולקלס. שכן שליין התקשה, אולי אף לא באשמתו, לצפות ביהדות מורכבת.

זו בפשטות ‘גדולה עליו’. הדיכוטומיה הלעגנית שמאפיינת אנשי בידור נוספים משטיחה את העולם לאלוקים ולסטטיסטיקה, לדארווין ולגאון מוילנא, לבן גוריון ולחזון איש, לליצמן וליברמן. ליהדות ‘רכה’, אוהבת ורבת פנים אין מקום בעולמם הקר והחד מימדי.

רק שליהדות הזו אולי תופתעו, יש לא מעט קונים. לא רק חילונים ‘טהורים’ שאוהבים, כמעט רומנטית, את מוצאם השמי, גם חרדים רבים. גם האחרונים חפצים לחיות במדינה מתוקנת, נורמטיבית, וכן, ציונית-יהודית.

חרף האגדות אנחנו, רובנו לפחות, מכבדים חיילים שלא לומר אסירי תודה להם, ואיש מאתנו לא באמת חושב שחיים בין הגויים האנטישמיים באירופה עדיפים על פני חיי גן העדן להם אנו זוכים במדינת ישראל.

חלק ניכר מאתנו, או כמעט כולם אם ארצה לדייק, לא הצביעו ללפיד וליש עתיד. איש אינו משלה את עצמו בכך. אלא שלצד זאת, חלק עוד יותר גדול שותף לרצון הבסיסי לאהוב ולא לשנוא, להכיל ולא לדחות, לתפוס שיש עולם מעט יותר מורכב מזה המצוי ברדיוס הקרוב לבתינו. אנחנו, ואולי פה אני חושף סוד מפתיע – לא נטורי קרתא וגם לא הפלג הירושלמי. יש לנו יחסים נורמטיביים, כאלה או אחרים, עם הצבא ועם הרשויות, ואין גורם רציני בקרבנו המעוניין ‘לשבור את הכלים’.

•

We love Israel קרא לפיד בגרון ניחר בשבדיה ודרש מהקהל לחזור אחריו. ושוב לחזור בקול רם יותר. הציניקנים הישראלים לעגו לקריאה ‘הפשוטה’ ו’הלא מורכבת’ הזו, שכן הציניות היא אוייבתה המרה של הרומנטיקה. היא הופכת, בלי מאמץ ניכר, כל ניסיון כנה לבדיחה. אבל אנחנו, שכן מנסים להתעלות מעל ‘הדחקה’ לא מתביישים לומר שזה מה שאנו מצפים מהמנהיג שלנו: לאהוב אותנו, לאהוב את ישראל, לאהוב את כלל האזרחים אותם הוא מבקש להוביל. לא משנה אם הם דתיים, חילוניים, חרדים או דתיים לאומיים.

אם נחזור למרחב החרדי-ישראלי – ממנו אני בא – ההימנעות של נתניהו, שלא לומר הפחד מ’ללכלך את הידיים’ בסוגיות הקורעות אותנו, את המגזר החרדי כמו שאלת ההשכלה, משבר הגיוס, דילמת הפרהסיא, האפליה האתנית, ההתעללות בחינוך החרדי המיוחד ועוד, עשויה לקסום לרבים מאתנו כמו אופיום ברמה המיידית, אבל היא שוב, חד-מימדית, משטחת ולא רומנטית.

ואנחנו החרדים, גם רוצים רומנטיקה. אנחנו גם רוצים לאהוב את ישראל. להרגיש שייכים, לקחת חלק בהחלטות הגדולות, ובטח לא לדחות את האופציה להפוך לשרים וחברי קבינט. אנחנו מבינים שאנחנו חיים במורכבות, וכדי להתיר אותה זקוקים לאהבה.

שכן בסופו של יום גם אנחנו בני אדם, וככאלו אנחנו זקוקים, כמו אוויר לנשימה, לרומנטיקה בחיינו.