כעת ישקרו לנו עוד יותר: ברוכים הבאים לעידן השקר המתמיד

1.

אז איפה הייתם אתם כששמעתם לראשונה ברדיו את צירוף המילים הבלתי נתפס “ראש הממשלה נפתלי בנט”?

הקיץ בפתח: אתם לא תאמינו לאן כל החרדים בורחים לחופשה

רוצה תואר יוקרתי? הכי כדאי: בלי מכינה ועם מגוון מלגות לחרדים!

אותי זה תפס ברכב, ביום שני, במהדורה של שש בבוקר בגלי צה”ל. אלה בדרך כלל הרגעים היפים של היום שלי, לפני כל הבלגן והלחץ ואחרי תפילת שחרית והפינה הנהדרת של ד”ר אבשלום קור. בכל בוקר אני נפעם מחדש: כמה חוכמה, תורה, היסטוריה, ציונות, מוזיקה ובעיקר משמעות אפשר לדחוס בדקות אחדות ברדיו, שהן בכלל פינה על ענייני לשון. תחשבו, זה היה אמור להיות הדבר הכי יבש וטכני בעולם. פוּעל התפעל כזה. שועמם השתעמם. אבל איכשהו כמעט בכל בוקר אחרי האזנה לפינה אני נשאר עם תחושה של רוממות. עד כדי כך.

ואז מהרוממות היומית של אבשלום נפלתי למהדורת החדשות עם ארבעת המילים הללו, שעתידות ללוות את חיינו ובטח עוד נתרגל אליהן, אבל כמה הן קשות לשמיעה ונשמעות אבסורדיות בפעם הראשונה: “ראש הממשלה נפתלי בנט וכו'”. הן קשות לשמיעה ואבסורדיות כמעט כמו המשפט שפתח את הידיעה שאחר כך: “ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו וכו’…”

2.

נו, באמת, אתה שוב כותב השבוע על בנט ונתניהו. די, שחרר. הבחירות עברו. יש ממשלה בישראל. זאת אומנם לא הממשלה שהיינו רוצים, אבל ככה זה בדמוקרטיה, השלטון מתחלף פעם בכמה שנים. אז די לבכיינות, תמשיך הלאה. תן צ’אנס לממשלה החדשה לעשות דברים טובים ותפסיק כבר עם האובססיה שלך נגד בנט.

טוב, אז קודם כול באשר לאובססיה, נגעתם בנקודה רגישה: אני מרגיש שלא הייתי מספיק אובססיבי. מיד אחרי בחירות 2013, אחרי שגיליתי את האיום האסטרטגי על הציונות הדתית של בנט ומשנתו הלא מחייבת, כתבתי כאן נגדו לא פעם ולא פעמיים, אבל לא מספיק כנראה.

עובדה: עד מערכת הבחירות השלישית, אחרי כל התחבולנות הפוליטית, אחרי נטישת הבית יהודי והשיבה אליו, ציבור גדול בציונות הדתית, כולל רבנים חשובים, לא ראו את הסכנה הגדולה. אבל עזבו היסטוריה. לא בוכים על ימין שנשפך. עכשיו, בהווה, חייבים לדעת כמה הממשלה הזאת מסוכנת, וכמה חשוב לפעול להפלתה. ובעיקר: איך עושים את זה.

אגב, הדבר הראשון שחשוב לעשות, אחרי שמבינים את גודל הסכנה, זה להתפלל. שמעתי קולות שקוראים לאור הקמת הממשלה החדשה לבטל את התפילה לשלום המדינה. אני אומר: בדיוק להפך. צריך להתחיל לומר אותה לא רק בשבת, אלא שלוש פעמים ביום. מדינת ישראל זקוקה לרחמי שמיים מרובים.

שלא תבינו לא נכון, אני לא חושב שהלכה המדינה וצריכים להתייאש. חלילה. ישועת ה’ כהרף עין. אבל חייבים להבין ממה אנחנו מבקשים ישועה ולא להיות אדישים למצב כי “הנה, השמש זרחה ביום שני בבוקר למרות שביבי כבר לא ראש ממשלה”, כמו שחושבים הרבה יהודים תמימים. או כמו שניסה להרגיע השבוע כותב בכיר מאוד בימין: “יו”ר ימינה לא מגיע לבלפור כדי לחולל התנתקות חדשה או אוסלו ג’. הוא מנכ”ל מועצת יש”ע לשעבר. בחדרו בבית הוריו בחיפה נתלה הפוסטר המפורסם של תנועת התחיה. לאשתו, גילת, יש עדיין סרט כתום באוטו”. מרגש, רק מה לעשות שעכשיו בחדר של בנט יש פוסטר של יאיר לפיד.

3.

כל מי שנכנס לירושלים השבוע ראה את השלט הענקי על הבניין הגבוה בכניסה לעיר עם תמונה של שלושה חורי ירי ולצידם המשפט “כולנו עוצרים את הרצח הבא”.

ראיתי את השלט ונדהמתי. ברגע הראשון חשבתי שזה אולי איזה קמפיין שקורא להחיל משילות בערים המעורבות. הרי יש שם כל כך הרבה אנשים עם נשק חם וראינו לאן זה יכול להגיע. רק לפני כמה ימים נפטר מפצעיו אבי הר־אבן הי”ד, קורבן האירועים בעכו (כמעט לא שמענו על זה בתקשורת). אבל טוב, למי יש כסף לקמפיין יקר כזה בכל הארץ? רק לארגוני שמאל ששמו להם למטרה לסכסך את החברה הישראלית. אחר כך קראתי ידיעה באתר פרסום שתנועת ‘ציונות 2000′ שקמה אחרי רצח רבין היא זאת שעומדת מאחורי הקמפיין מתוך מטרה “להעלות על סדר היום את הסכנה הממשית של התנקשות פוליטית שניצבת לפתחנו, ולקרוא לשיח משותף מחודש ושונה בחברה הישראלית: פחות רעיל, פחות נפיץ.”

סליחה, חברים, הסכנה הממשית כרגע היא לא התנקשות פוליטית (כמובן, בהנחה שהפעם השב”כ שומר כמו שצריך על ראש הממשלה). הסכנה הממשית והמיידית היא סתימת הפיות ודה־לגיטימציה לכל מי שיעז להתנגד לממשלה המסוכנת הזאת והפיכתו לאדם עם פוטנציאל רצחני. וגם המהירות שבה הספקתם לעלות את הקמפיין המכוער הזה, שנייה אחרי שהשמאל סיים להפגין. ההסתה נגד הימין כבר כאן, והכתובת על הקיר. כלומר, על שטחי הפרסום שקניתם במיליונים כדי להחדיר בדעת הקהל את המסרים הרעילים שלכם נגד כל מי שלא חושב כמוכם.

4.

ובכל זאת, בפתחה של התקופה החדשה והמאתגרת הזאת בחיינו, חשוב שנדבר על גבולות השיח. לא על אי השימוש בנשק חם. נו, באמת. אלא על סגנון הדיבור, ויותר מזה סגנון המחשבה. במוצאי השבת שעברה, ערב לפני השבעת הממשלה, אמר לי אחד משכניי בחיוך מריר: נו, בוא נקנה את השלטים ממפגני בלפור, אנחנו הרי רואים אותם כאן כל שבוע בשכונה, בדרך לבית ראש הממשלה, וממוצאי השבת הקרובה אפשר יהיה להפגין שם במקומם, עם שלטים יד שנייה עם אותם טקסטים – רק נגד בנט.

אמרתי לו שלא משנה מה יקרה כאן, בחיים המחאה שלנו לא תזכיר את מחאת בלפור. לא במסרים הבוטים, כמובן לא במיצגים הדוחים ואפילו לא בצבעים. לא שחור כאן. טובה הארץ מאוד מאוד. אנחנו יודעים להודות על כל מה שטוב פה. אנחנו לא באים מתוך דיכאון או מרירות, בטח לא מתוך ייאוש, אלא מתוך אמונה שעם ישראל ומדינת ישראל ראויים להרבה יותר טוב מזה.

גם כשאיבדנו את השלטון אנחנו לא עצובים כמו השמאל, לא מוחים כמו השמאל, ובעזרת ה’ גם לא נשמח כמו השמאל כשהממשלה הזאת תיפול בקרוב (תגידו אמן!). אף זמר שלנו לא ישיר חלילה בחגיגות הניצחון על “בנט המן”. מקסימום נשמיע ברמקולים את השיר של ישי ריבו: “ואז יפוח היום והשקר יתאדה”.

5.

אבל הממשלה לא תיפול אם לא נבין מה רע ומסוכן בה. אני ממליץ לכם להפסיק עכשיו את קריאת הטור ולחפש בגוגל את מאמרו הארוך והמקיף של ד”ר רן ברץ “כל שקרי התעמולה של הממשלה החדשה” באתר ‘מידה’. אה, רגע, רבים מכם קוראים את הטור הזה בשבת. אז טוב, הנה רק כמה פסקאות מתוך המאמר המכונן הזה. בכלל שווה לכם לעקוב אחרי ברץ, גם במקור ראשון. הכתיבה שלו מזכירה לי הרבה פעמים את זאת של אורי אליצור זכר חכם לברכה. וזאת חתיכת מחמאת עומק. כי ברוך ה’ יש הרבה כותבים רהוטים וחדים שלא מפחדים לכתוב את האמת והם עושים זאת בכישרון, אבל ברץ זה ליגה אחרת. הוא נותן ניתוח עומק, מקיף, בנוי לתלפיות, כולל מראי מקומות מההיסטוריה. ממש שיעור כללי של ראש ישיבה.

“ישראל נכנסת היום, עם השבעת ממשלת הכלאיים שקמה לה, לעידן חדש, תקדימי ומסוכן”, הוא כותב. “כדי להבין עד כמה, יש לפרק מספר שקרים מרכזיים מתוך האוסף הגדול במיוחד של רמייה והולכת שולל שכבר מאפיין את הממשלה. הטענה שמדובר בממשלת ‘אחדות’ היא השקר הראשון. השמאל מתמחה בלקיחת מושגים שמעוררים יחס חיובי, והחלפת תוכנם. כך הוא משנה את המשמעות אבל נהנה מהיחס הטוב שעורר המושג הקודם. אבל מי שעיניו בראשו רואה שהממשלה הזו היא הכול מלבד אחדות. לא ‘אחדות’ לפנינו, אלא ממשלת שנאה, הדרה, נידוי והחרמה.

“צריך לומר את האמת הפשוטה: השמאל הפסיד בבחירות, אבל בגלל שבנט וסער מכרו הכול כדי להרחיק את נתניהו ולזכות בתפקידים, תארים וכיבודים, השמאל ניצח בהרכבת הממשלה. הממשלה הזו איננה ‘אחדות’, ‘פיוס’, ‘איחוי’ ולא צריך לתת לה שום ‘סיכוי’. זו ממשלה שמושתתת על שנאה, ומרכיב אותה השמאל החדש, שכמותו לא היה בשלטון מעולם בישראל.

הוא פוסט־מודרני, פוסט־ציוני, רפורמי ופרוגרסיבי, ומובל על ידי אנשי תקשורת חלולים… בשטח המציאות תלך ותידרדר, ואז הם יעשו את מה שהם עושים הכי טוב: ישקרו לנו עוד יותר. ברוכים הבאים לעידן השקר המתמיד.

6.

“מעל התקשורת ומוסדות המדינה מתנוססת רוחם של שניים”, מאבחן ברץ. “הראשון הוא ממליך שערי העיתון, מעצב השיח, מטמין התמונות ומספק הכותרות הראשי: נוני מוזס. מוזס חיזק והריץ פחות או יותר את כל ראשי הקואליציה הנוכחית. הם כולם חייבים לו. מלבדו יוביל את החלטות הממשלה מי שעיצב מחדש את המשטר בישראל והקנה לו אופי אנטי־דמוקרטי מובהק, פרופ’ אהרן ברק. מי שאימצו את תפיסת עולמו וממשיכים את דרכו של הגורו המשפטי, כבר יסבירו לממשלה הזו בדיוק מה עליה לעשות ומה לא, והיא תאמר אמן.

“הטעיה נוספת הנוגעת לממשלה היא היותה ‘ממשלת פיוס’. הממשלה הזו רוצה לרפא ולפייס אותנו. יש רק בעיה אחת: הממשלה הזו היא ממשלת שנאה מובהקת. זה הדבק היחיד שמחבר אותה, שום דבר אחר. הרי צריך לשאול: איך בנט חסר הלגיטימציה הפך לראש ממשלה? איך אדם ללא תמיכה ציבורית מצליח לזכות בתואר? התשובה היא, בזכות היותו סוכן השנאה הגדול ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. השנאה היא שהמליכה אותו. בתחילה תיעל בנט את שנאת השמאל לנתניהו אל תוך מחנה הימין, ולמצהלות השמאל יצר בו מריבות, שסעים וקרעים. כשזה לא עבד, ובנט נדחק לשולי המפה הפוליטית מבחינה אלקטורלית, הוא שינה גישה והחליט לחקות את ליברמן. בנט בעצם הציע לשמאל את העסקה הבאה: אני יודע שאתם שונאים אותי, אבל את נתניהו אתם מתעבים. אם תתעלו את השנאה שלכם לנתניהו דרכי, ותיתנו לי להיקרא ראש ממשלה, אפקיד בידיכם בתמורה את ערכיי, עמדותיי וקולות בוחריי, ואתן לכם את השלטון”.

7.

וברץ מסיים: “מכאן אנו מגיעים באופן טבעי למנטרה האחרונה, שמאמצים גם בחלק מתקשורת הימין: ‘לתת סיכוי’ לממשלה. חכו ותראו, אומרים לנו, ‘מבחן המעשים’, אולי יהיה טוב. בואו ננסה. ‘לתת סיכוי’ ל’ניסוי’, כפי שמכנה זאת בנט. אנשי ימין לא אמורים להתבלבל מהתעמולה האווילית הזו. למה בדיוק אנחנו צריכים לתת ‘סיכוי’? סיכוי לממשל ביידן לנהל לנו את המדיניות מול איראן ומול הפלסטינים? סיכוי לרפורמים לקבוע בענייני יהדות וזהות? סיכוי לדיפ סטייט ומערכת המשפט לשלוט במדינה? סיכוי לאחים המוסלמים להקים אוטונומיה בנגב? סיכוי לליברמן לסדר את כלכלת ישראל? סיכוי לחבורת עיתונאים לקבל החלטות בקבינט? סיכוי לאבתיסאם מרעאנה לטפל במסתננים?

“זה לא מצחיק. הממשלה הזו באמת יוצאת דופן לרעה בשלל מובנים. זו הממשלה הפוסט־ציונית הראשונה; הממשלה הראשונה שתלויה בקולות ח”כים ערבים; הממשלה הראשונה שרוב בה מאמץ את היהדות הרפורמית; הממשלה הראשונה שמורכבת בעיקר מעיתונאים; הממשלה הראשונה שלראש ממשלתה אין בוחרים; ואולי הכי חשוב: הממשלה הראשונה שהוכתרה בזכות האקטיביזם פורץ החוק של מערכת המשפט. לזה אנחנו אמורים ‘לתת סיכוי’? מי שאומר זאת, יכול להזדכות על הכינוי ‘ימין’. זה טירוף הדעת. זה כל מה שהימין יודע שהוא גרוע, כל מה שהימין נלחם למנוע. מי שאומר ‘לתת לזה סיכוי’ הפסיק להיות ימין, ומכר את השקפת עולמו ואת המושכות לשמאל.

“אין פלא שהתעמולה הזו מגיעה מגדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד וחבריהם, ימין שאכן הפסיק להיות ימין, נכנע תודעתית, למען תארים ריקים מכר את נשמתו, והחל מהיום את מכורתו. הממשלה שלהם מציגה פשיטת רגל אידיאולוגית, דמוקרטית, ערכית, מוסרית, פוליטית וזהותית; לתת להם ‘סיכוי’ זה כמו לתת סיכוי לחרקירי לשפר את מצבנו הבריאותי. מפליא שיש בימין אחרים שנופלים למלכודת הזו”.

8.

ולסיום, בקשה אישית לאנשי ימינה ובראשם ראש הממשלה נפתלי בנט (אוף, הלוואי שלא אתרגל לעולם לתואר המופרך הזה!). הניחו לאברהם פריד ולשיריו הטהורים. אל תחללו אותם. בטור שעבר נכתב כאן על חבר הכנסת ניר אורבך וההארה שהוא חווה כשפריד שר עם אביב גפן. והנה השבוע, מיד אחרי השבעת הממשלה, ציטט בנט את המילים “אדרבה תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונו”.

כל צופה דתי שראה את הקטע צחק בקול משיבוש השם של מחבר המילים, ר’ אלימלך מליז’סנק, בפיו של בנט (שכנראה נתקל בו לראשונה). אבל הבעיה האמיתית היא שיבוש הטקסט עצמו. סליחה, הבעיה האמיתית היא שיבוש. נקודה. רגע אחרי שאתם מקים ממשלה שמחברת מפלגות ואנשים שהמאחד ביניהם הוא אך ורק שנאה של מנהיג אחד וראיית (קומץ) חסרונותיו מול (אינסוף) מעלותיו, ממשלה שמחרימה חצי מהעם, ממשלה שחבריה הבכירים נלחמים במשך שנים בכל הערכים שאברהם פריד מסמל – אל תצטט לי שירים מרגשים ותפילות על “אחדות”. זה לא מרגש. זה מקומם.

ואם כבר, אדוני ראש הממשלה, ממש דחוף לך לצטט את התפילה של רבי אלימלך “מליז’ניק”, כפי שאתה קורא לו, אז אולי תתחיל פסקה אחת קודם. היא יושבת עליך בול: “ואת א-ל רחום, ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים, תמחול ותסלח ותכפר לנו ולכל עמך בית ישראל את כל מה שחטאנו והעווינו והרשענו ופשענו לפניך. כי גלוי וידוע לפניך כי לא במרד ובמעל חלילה וחלילה מרינו את פיך ודברי תורתך ומצוותיך, כי אם מרוב היצר הבוער בקרבנו תמיד, לא ינוח ולא ישקוט עד אשר מביאנו אל תאוות העולם השפל הזה ואל הבליו, ומבלבל את מחשבותינו תמיד”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’