השיח על “אחדות” הגיע לדרגת מסוכנות הכי גבוהה שהיתה אי-פעם

1.

ביום שני בבוקר הפלאפון שלי נדם. חיכיתי לשיחות, ווטסאפים, סמסים, משהו, אבל אף אחד כבר לא חיפש אותי. מפיקה לא התקשרה, תחקירן לא צייץ. בן לילה הפכתי לסיפור החם של אתמול. סלב דחד יומא.

אחרי הצפה של פניות לראיונות מכל כלי התקשורת בארץ – מתוכנית הבוקר של רדיו 103 ועד תוכנית הלילה של קו נייעס – חזרתי לפתע לחיים הרגילים. אז ככה מרגישים פוליטיקאים שמתקשים להיפרד מהקואליציה? מהשקט הזה הם כל כך חוששים? ואם לי זה מאתגר אחרי יום אחד של פרסום, מה עובר עליהם?

ובכל זאת, גם אחרי כל הראיונות, שמרתי סקופ אחד בשבילכם, קוראי הטור הנאמנים, שנשארים איתי גם אחרי שחלפו שניות התהילה שלי ואני חוזר להיות “הבעל של”.

ובכן, יממה לפני שפייסבוק צנזרה את הטור שלי, אני צנזרתי בעצמי חלק משמעותי מאותו טור. בגרסה המקורית היה אמור להתפרסם במרכז העמוד צילום סלולרי שצילמתי יומיים קודם לכן בברכת הסולטן: אברהם פריד ואביב גפן שרים ביחד על הבמה עם אור בעיניים. תכננתי לכתוב כמה מרגש ובעיקר כמה אמיתי זה היה.

אגב, גם אם זה לא היה אמיתי, עצם זה שאביב גפן חושב שמבחינה אסטרטגית הדבר שהכי כדאי לו לעשות עכשיו הוא לבקש סליחה מהמתנחלים ומהחרדים על מילים לא יפות שאמר עליהם – זה דבר מדהים. אשמח אם שאר חבריו לעולם המוזיקה, התיאטרון, הקולנוע והספרות יצטרפו למהלך האינטרסנטי הזה.

אבל עזבו, הייתי שם, ראיתי מקרוב, זה לא הסיפור. זה היה מאוד אמיתי. גם בקשת הסליחה הנאצלת, וגם החיבור הנשמתי עם האישיות המקרינה של פריד, ועם השירה שלו, ועם הקהל שלו, ועם “מי האיש”. ואתם יודעים מה? העובדה שאביב גפן הביא להופעה את אמא שלו ואת הילדים שלו, כלומר את הדור שמעליו ואת הדור שאחריו, אומרת המון. בעיניי זה היה רגע גדול מאוד בחיים של משפחת גפן לדורותיה, וגם רגע חשוב בשיח בישראל.

נו, אז למה גנזתי את הטקסט המרגש והמאחד ואת התמונה היפה הזאת?

כי למחרת שמעתי את נאום ה”אחדות” של בנט, כבר לא זוכר איזה מהם, ושמעתי ראיונות עם מתן כהנא על ה”אחדות”, כבר לא זוכר איזה מהם, וקראתי טקסטים של כותבים תמימים בציונות הדתית על ה”אחדות”, כבר לא זוכר איזה מהם, והבנתי שהדבר האחרון – האחרון! – שצריך לכתוב עליו בטור שהקהל המרכזי שלו הוא המגזר הדתי־לאומי, זה “אחדות”.

למעשה, לא רק שלא צריך לכתוב על אחדות למגזר. אסור לכתוב. זה ממש מסוכן בימים אלה. אם הייתי ראש השב”כ הייתי מוציא התראה חריגה על כך שרמת השיח על “אחדות” בציונות הדתית הגיעה לדרגת המסוכנות הכי גבוהה שהייתה אי פעם.

2.

ביום שלישי בבוקר, כשקראתי את הפוסט המקומם של חבר הכנסת ניר אורבך, לא הופתעתי. לא מההחלטה ולא מרמת הנימוקים. אורבך מכיר את הציונות הדתית לא פחות טוב ממני. והוא יודע, כמו הבוס שלו, נפתלי בנט, שיש מילים שהן ג’וקר במגזר. הן פשוט מבטלות כל טיעון, כל שיקול דעת. והן גם מכסות על כל הפשעים.

אתה יכול להיות פוליטיקאי קטן שנשאר בבית היהודי (שם הותיר אותך בנט כדי להחזיק עדיין תחת שליטתו את המפלגה שנטש בבוז), ואז כשאתה מפסיד בבחירות לראשות המפלגה לנטוש ברגע אחד למפלגה המתחרה, אתה יכול להצטרף לממשלה של שמאל קיצוני, להיות שותף לדרך של ניצן הורוביץ, של מרב מיכאלי, של אביגדור ליברמן, של יאיר לפיד, של יאיר גולן, של מנסור עבאס, לחזק את בג”ץ, לפרק את גוש הימין, להחרים מיליון בוחרי ליכוד ועוד מאות אלפי חרדים ועוד מאות אלפי ציוניים דתיים, לקבל את החיבוק הצבוע והזמני של התקשורת, לסנן שיחות טלפון מרבניך, להפנות גב לכל מה שחינכת וחונכת לאורו – ואז לנופף בקלף המנצח שבידך: “אחדות!”.

איך זה עובד, למען השם? למה בזמן שאני קורא את הטקסט המביך של אורבך בפייסבוק, ומפסיק כל כמה שורות – כדי לקחת אוויר או כדי לצחוק – באותם רגעים ממש, בקבוצות ווטסאפ של המשפחות הכי יפות בציונות הדתית, מישהו כותב בהתלהבות: “חייבים לקרוא! טקסט מרגשששש של ניר אורבך שבו הוא מסביר כמה חשוב להתאחד עכשיו למען עם ישראל!”.

מאיפה הגיע הבאג הזה (או “הצ’יפ הדפוק” הזה, כפי שזיהה אדיר זיק ז”ל כבר לפני עשרים וחמש שנה)? איפה הוא התחיל? ובעיקר, איפה הוא ייעצר? מתי תבינו שמפלגות, ארגונים וקרנות שכל מטרתם לפורר את עם ישראל, להפריד בינו ובין עצמו, בינו ובין זהותו, בינו ובין ארצו, וכמובן בינו ובין אלוקיו, משתמשים בכם בציניות ועושים עליכם סיבוב? סיבוב קצר שייגמר מיד אחרי שתשלימו את תפקידכם ההיסטורי – לסלק את האיש שהצליח במשך שנים לאחד סביבו את כל המחנה המאמין: מזרחיים, אשכנזים, ציונים דתיים, מסורתיים, חרדים וש”סניקים?

נכון, הוא לא באמת נלחם בשלטון הבג”ץ, נכון, הוא לא תמיד סייע ליישוב יהודה ושומרון, ובכלל הוא לא מושלם, הוא לא התנהג יפה לרבים ממקורביו ונאמניו והרוויח ביושר את שנאתם וקנאתם – אבל בגדול, הוא עמד בפרץ מול כל הכוחות האדירים שרוצים לפגוע בארץ ישראל, בעם ישראל ובתורת ישראל. אה, ועל הדרך, ישראל ניצחה בזכותו במלחמת העולם בקורונה, חתמה על הסכמי שלום וזכתה לשנים של שקט וביטחון. לא אובמה הצליח להפיל את נתניהו, לא אחמדינג’אד, לא ידיעות אחרונות, לא מערכת המשפט, לא האופוזיציה – רק אתם, ניר ועידית, זכיתם להפיל אותו מכיסאו. ברכות. אגב, עדיין לא מאוחר, אפשר עוד לתקן.

ואיך עשיתם את זה? בקלפי? על ידי רוב? ממש לא. שוב ושוב השמאל אמר לנו השבוע “כולה החלפת שלטון, לא צריך לעשות מזה כזו דרמה, זה קורה פעם בכמה שנים בכל מדינה דמוקרטית”.

נראה לכם שאם השמאל היה מנצח בקלפי היה לנו על מה להפגין או לזעוק? אפשר רק להצטער ולקבל את דין הבוחר. אבל השמאל ממש לא ניצח. לשמאל אין רוב. אתם אלה שמעבירים כעת את השלטון מהרוב הימני למיעוט השמאלני־קיצוני במהלך שכולם יודעים שהוא ציני, מלוכלך ולא מוסרי.

3.

הלו, עצור: באותו מאמר שבו אתה תומך בלהט בנתניהו אתה מדבר על מוסריות? האם ביבי מוסרי בעיניך, אחרי כל הפרשיות וכתבי האישום שלו? אז קודם כול, לפי החוק היבש, למרות כתבי האישום נתניהו יכול להמשיך להיות ראש ממשלה, כל עוד לא הורשע (ומי שקצת עוקב אחרי מה שהולך בימים אלה ממש בבית המשפט, מבין שיכול להיות שאחרי כל המאמצים והמשאבים שהושקעו כדי להפליל את ראש הממשלה, המהלך הזה עלול לא לעבור בבית המשפט).

זה מבחינה משפטית. אלא מה אתם אומרים, ציבורית? אז כן: ציבורית ממשלה בראשות נתניהו – עם כל הסיגרים, השמפניות, החמגשיות, גלידות הפיסטוק והשיחות עם נוני מוזס ושאול אלוביץ’ – מוסרית בעיניי הרבה יותר מממשלת שמאל קיצוני, בניגוד לרוב בעם, שמתאפשרת רק בזכות קומבינה שמעמידה בראשה אדם שנבחר בקולות הימין, נשבע שלא ישב עם השמאל ומכר את כל הערכים שלו תמורת שוחד, מרמה והפרת אמונים.

לא, לא התבלבלתי. אני מדבר על בנט. נכון, זו לא ההגדרה הפלילית, מה פתאום. אבל מבחינה ציבורית יש פה שוחד – שררה, תקציבים, תפקידים וכמובן מינוי לראש הממשלה למרות שיש לו רק שישה מנדטים. יש פה מרמה – האם אתם מכירים אדם אחד במדינה שראה את כל הסרטונים עם הראיונות שהתקיימו עם בנט לפני כמה שבועות וחושב שהוא לא רמאי?

הלוא כל יום יוצא וידאו חדש ומביך מקודמו שבו הוא נשבע ומתחייב ואפילו נעלב למשמע האופציה שהוא יעז לשבת עם לפיד. הוא הרי החתים את עצמו (!) על ההתחייבות הזאת. ויש פה הפרת אמונים – אם התמונה של בנט עם לפיד ומנסור עבאס הייתה מתפרסמת יום לפני הבחירות, האם מישהו ממצביעיו היו נותן בו את אמונו? הרי לפני הבחירות בנט דיבר אחרת לגמרי, קיבל אמון (קטן) והפר אותו בגלל תאווה אישית לראשות הממשלה.

4.

בכל פעם ששמעתי ברדיו שבימינה מחכים לתשובתו של אורבך, נזכרתי בגעגוע באורבך אחר. אורי אורבך ז”ל, מורי־חברי. מה הוא היה חושב בימים אלה? הרי הוא הביא את בנט לבית היהודי. אני זוכר את שיחת הטלפון שבה סיפר לי על המהלך הזה. השבוע לא הפסקתי לדבר איתו וגם להתווכח איתו בראש שלי (אגב, הוויכוח האחרון שניהלנו בחייו היה על מועמד לתפקיד הרב הראשי לישראל, בבחירות האחרונות לרבנות הראשית. במבט לאחור התברר שאורי צדק ואני טעיתי, אבל זה נושא לטור ארוך שעוד ייכתב).

דבר אחד ברור לי: אורי אורבך היה האדם הכי ישר שהכרתי בחיי. בלי טריקים ובלי שטיקים. הוא היה סולד מהדרך הלא ישרה שבה נפתלי בנט מתנהל. לא רק השבוע, אלא כבר מהסבב הראשון, מהנטישה של הבית היהודי, החזרה אליו וחוזר חלילה. הוא היה לועג בסרקזם לשפה הבלפורית שבנט אימץ בתוך יום וחצי (נראה לי שזה היה משעשע אותו כמעט כמו הנאומים המוגזמים של הח”כים החרדים השבוע).

ויותר מהכול הוא היה צוחק מהמניפסט של ניר אורבך. אוח, איך הוא היה חוגג על הטקסט הזה שכולו שמאלץ וניסיון מאולץ לרגש.

“לפני ימים מספר התקיים בירושלים אירוע מכונן”, כתב ניר אורבך, “על במה אחת הופיע גדול המוזיקה היהודית אברהם פריד יחד עם כוכב המוזיקה הישראלית אביב גפן. חיבור שאם מישהו היה מדמיין אותו לפני מספר שנים היו אומרים לו שהוא הוזה. אביב גפן שעל שיריו גדל דור שלם הכי רחוק מחיבור למסורת ישראל ולתורת ישראל, עמד כשכיפה לראשו ושר יחד עם אברהם פריד את השיר ‘מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב’. ישבתי שם בקהל והבנתי שאפשר גם אחרת. אפשר לעשות שינוי, אנחנו רוצים שינוי, וממשלת שינוי, עם כל הקשיים והסכנות והאתגרים והמורכבויות, יכולה להיות דבר טוב לעם ישראל בעת הזאת.”

5.

אחרי שסיימתי לצחוק בדמיוני מהבדיחות שאורבך היה עושה על אורבך, נתמלאתי צער. קודם כול כי אורי אורבך ז”ל לא באמת פה. וגם כי הבדיחה היא על חשבוננו. וזה מקומם.

והכי מקומם זה שדיבורי האחדות הריקים האלה, שבשמם מקים ניר אורבך ממשלה שבה חברים אנשים שנלחמים בכל הערכים שעליהם שר אברהם פריד כבר ארבעים שנה, קונים שביתה בליבם של אנשים בציונות הדתית. תגידו, מה עם להתמקד קצת בצמד המילים הקטנות “סור מרע” בדואט המשותף? אין שום דבר במציאות שהוא רע, שהוא עבירה, שהוא אסור, שאנחנו לא יכולים להיות שותפים בו?

טוב, לפחות בוועדת החקירה הפנים־מגזרית שעוד תוקם יום אחד כדי לחקור את כל הדברים הקשים שקורים עכשיו, אני אצא נקי. אעיד איך זיהיתי מבעוד מועד את הסכנה וצנזרתי, רגע לפני הירידה לדפוס, טקסט שמדבר על האחדות המרגשת של אברהם פריד ואביב גפן. הדיבורים האלה לגיטימיים, כמובן. חופש הביטוי.

אבל איך אומר ראש השב”כ? תמיד צריך לקחת בחשבון שבקצה המחנה, או בראשו, יש אנשים שעלולים להפוך את הדיבורים על “אחדות” למעשים מסוכנים.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’