ההפגנות: אנחנו לא צופים בסרט הזה

זה למעלה משנה מגויסים היסטוריונים ורשימותיהם למען מטרה נעלה. מה המטרה הקדושה? ליבוי הרוחות במגזר וניסיון לכרות אותו לשניים.

קבוצות חיילים עומדים בתוך המגרש ומחכים רק לשריקת פתיחה מאתגרת של מאבק חדש בו ישמע הקול ביתר שאת וביתר עוז וכוחי ועוצם ידי ייחרת מעל במות תיאטראות מאולתרות. בפנאטיות  מעושה הראויה להערכה כשל שומרי משמרות הקודש בירושלים בדור אחר מקבלים שדות המאבק שמות זמניים מעוררי השתהות בצל מסעי יחסי הציבור המקודשים.

אותם ערכים מהם ניטלים חזיונות תעתועי מלחמה זו מעולם לא היוו דוגמה לעשיה בעולמה של היהדות החרדית המונהגת על פי השקפת התורה, אותה הנחילו רבותינו בכל הדורות. עשייה המוכתמת בדם של רצון לכפיית המשך המחלוקת ובידול ממנהיגי הדור.

משולי המחנה נרכשים ניצבים, וכמו בתצוגה נשלחים אל מאחורי הסורגים על מנת להפגין נכונות והקרבה על מזבח עבודת הקורבן המותאם לצורכי התקופה.

מנהיגי דור מותקפים על שאינם מאמצים אל חיק ליבם ואמונתם את היהדות החדשה, זו המקריבה עולות וזבחים על גבי מזבח המדינה. גדולי תורה עמודי אור מושמצים בפראות חסרת אונים על ידי לגיונות גייס חמישי המנסים להחריב את כל מה שנבנה ולהוציא בחורי חמד אל מחוץ לעולמם השמור, רחוק מעולמה של תורה.

בית המדרש כבר אינו מקום לחסות בו, הוא נהיה מקום עקר. אבירי הפגנות נהפכים למנהיגים, ושחקני סרט ‘יושבי מעצרים’ הופכים לגיבורים. התעמולה הפכה אצלם לעיקר. המעשה לטפל.

הפגנות? רק עם הגדולים בראש

הציניות והמילים הגבוהות באו בכדי לתאר את עומק הסלידה ממעשים ותהלוכות שכל החיים חינכו דווקא באותה חברה להתרחק מהם.

הפגנות? ביטול תורה. רק עם גדולי ישראל בראש

השתמטות ואי-הגעה לצווים?  אין זה דרכנו

הליכה לבית הכלא? סיכון רוחני

עצורים? לא עסק שלנו

לא כך חונכנו בחברה החרדית?!

דווקא ההיסטוריה לימדה אותנו על עובדת שאיפותיהם של מנהיגי האומה שלא למשוך את החבל לשום מקום, להתייצב עם קו בו יוכלו שני הצדדים להסתדר איתו. ‘בתחבולות תעשה לך מלחמה’ הייתה תמיד הנטייה.

אבל רבותיהם מורים להם ‘צאו והפגינו’ ‘אל תתייצבו’ ישאלו הרבים.

הדמוקרטיה בעולם החרדי הושלכה זה מכבר אל ארון המתים, ‘יתד נאמן’ בשליטת הוותיקים שאינם, עוד הוביל פארסה רצינית בכל מה שנוגע לדעת יחידים, והכיר להם את מקומם העלוב בשולי המחנה, גם  כשהשגותיהם בתורה וביראת האלוקים גבוהות משל לבלר כזה או אחר.

אותם מושכי עט אשר את חרב גאוותם תולים הם באילנות גבוהים, הם אלו המרשים לעצמם להשתלח במופרעות בגדולי וענקי דור, אלו אשר רבבות בני ישראל הולכים אחריהם בעצימת עיניים. הם דברו תמיד על ‘ככל אשר יורוך’ הם אלו אשר מפשטים כיום את הכותר ‘דברים פשוטים’ כהלכה למעשה ובאחיזת עיניים טהורה שולחים הם דוברי כיכרות ונערים אל הרחובות. גם רבניהם לא נמצאים שם.

תקשיבו לרב וולף זצ”ל

אם אשאל נער בן ישיבה ‘מדוע אנחנו לא נמצאים שם איתם בהפגנה’ תהיה התשובה הנכונה כפי תשובתו של הרב וולף זצ”ל בימים אחרים.

היו אלו ימי בחירות, בנות הסמינר הסתודדו זו עם זו, השיחות כולם היו על המדובר בימים ההם ‘במי לבחור’ ומה המטרה. הרב וולף נכנס לכיתות ושאל ‘למה אנחנו מצביעים למפלגה פלונית’ הבנות הרימו ידיהם, כל אחת הביאה את ההסבר שלה. הרב וולף עצר אותן ואמר ‘אף אחת מהתשובות איננה נכונה! אנחנו מצביעים כך כי גדולי ישראל אמרו לנו’.

אתם יודעים לחמה אנחנו מתייצבים בלשכות הגיוס? כי כך הורו לנו גדולי ישראל!

מדוע איננו יוצאים להפגנות? כי גדולי ישראל לא הורו על כך.

כשהשאלות הם מערכתיות ותשובות עליהם משפיעות על הכלל לא יכול לקום האחד ולומר אעשה אחרת מכולם. רק להנהגה הציבורית של גדולי התורה יש יכולת להכריע, כל מהלך אחר עשוי להזיק למאמץ הכולל.