יוזמות ה’דו-קיום’ גורמות יותר נזק, הן מעניקות לגיטימציה לאלימות

הפרעות שעשו ערבים כנגד יהודים ברחבי הארץ עוררו דיון על מידת ה’סימטרייה’ עם תגובות של יהודים. במקביל התעוררו יוזמות לעידוד דו-קיום בין יהודים לערבים. המשותף לכל אלה הוא עצימת עיניים מלראות נכוחה את המציאות והימנעות מלקרוא לילד בשמו.

תחמיץ? בתרומה פשוטה אתה נכנס להגרלה חלומית על דופלקס 140 מ”ר

לא רק שאין ‘סימטרייה’ בין תוקף למותקף, בין מחולל פרעות למי שמנסה להתגונן מפניהן, אלא שאין כאן באמת שני צדדים שאותם צריך להרגיע. יש צד אחד בלבד, שטוף שנאה ותאוות רצח, שאותו צריך לחנך או להרתיע. אם הוא יחדל מלשנוא ומלפגוע ביהודים – ישרור השקט וכולנו נחיה בשלום ובשלווה.

צד אחד אלים

מבחינה זו, כל יוזמות ה’דו-קיום’ גורמות יותר נזק מתועלת. בדיוק כמו ‘יוזמות השלום’, המבוססות על ויתורים ישראליים, שהרחיקו את השלום והביאו עלינו גלי שפיכות דמים. כי ביסודן עומדת ההנחה שהיהודים נושאים במידה כזו או אחרת של אשמה בסכסוך הדמים המתמשך. הנחה זו מעניקה לגיטימציה לאלימות הערבית.

האמת היא שהנחה זו מופרכת מיסודה. מראשית ההתיישבות בארץ ביקשו היהודים לחיות בשלום עם שכניהם הערבים. אילו היו הערבים מושיטים יד לשלום, היינו כולנו חיים כאן יחד בשכנות טובה ובשלום. כל העימותים נוצרו בעקבות תוקפנות רצחנית של הערבים, שהביאה מטבע הדברים פעולות התגוננות של היהודים.

ראינו זאת היטב בגל האחרון. לא היהודים פתחו בהעלאת סרטונים שבהם יהודים מכים ערבים ומשפילים זקנים ונשים. לא היהודים התנפלו על בתי שכניהם באבנים ובבקבוקי תבערה. לא היהודים שרפו מסגדים ורגמו מכוניות של ערבים. התבערה לא התחילה במעשים כאלה, אלא בדיוק להפך – באלימות מצד ערבים.

העובדה שאחר-כך היו גם (מעט) מעשים אלימים של יהודים כנגד ערבים הייתה תגובת-נגד, לנוכח אוזלת ידה של המשטרה והתמשכות המצב האבסורדי שבו דם יהודים וקודשי ישראל נעשים הפקר במדינת היהודים.

זה סדר האירועים הנכון ולא להפך. אילו לא היו הערבים פותחים בפרעות, שום יהודי לא היה פוגע בערבי.

לעקור את השנאה

לכן הפתרון אינו לקרוא להרגעת הרוחות ‘משני הצדדים’, בדיוק כשם שהפתרון לעימות עם חמאס אינו להטיל את האשמה על ‘שני הצדדים’. יש צד אחד אלים, עוין, רצחני, וצד שני שרוצה לחיות בשלום. את כל הלחץ יש להפנות אל מקור האלימות, ולא לשחק במשחקי ‘סימטרייה’.

כלל ידוע קובע שידיעת המחלה היא חצי תרופה. הדבר הראשון שרופא עושה הוא דיאגנוזה – אבחון המחלה. במקרה שלנו המחלה היא השנאה ליהודים המפעפעת בלב חלקים גדולים של האוכלוסייה הערבית.

את השנאה הזאת יש לעקור. ייתכן שאפשר לעשות זאת בדרכים חינוכיות. ייתכן שיש מקום לרתום גורמים אסלאמיים מתונים, שינחילו לציבור הערבי את ערך קדושת החיים ואת היותו של כל אדם נברא בצלם. לצד החינוך חייבת להיות הרתעה תקיפה ונחושה, ואפס סובלנות כנגד כל פגיעה ביהודים. זו הדרך היחידה שתביא שלום ושקט ברחובותינו.