כשהדג רופס מהראש: מה נעשה כשהמניה של המשטרה יורדת?

1.

כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה מסרטון ווטסאפ.

מה הסיכוי שלכם לזכות בדופלקס? ולמה החלום שלכם קרוב מתמיד?

מתוקים, מלוחים, לפיקניק או להכנה עם ילדים? מגוון מיוחד של מתכונים

“תראו איזה פלא”, אומר עזרי טובי למצלמת הסלולרי שלו בתיעוד שרץ בערב חג השבועות, “אני פה במכינה בלוד, הגיעו לכאן אנשים מכל הארץ לעשות פה שבת. אנשים צדיקים עזבו את המשפחות שלהם. גם אני באתי לפה, תודה רבה לאשתי… אנחנו הולכים להגן כאן על היהודים”.

ואחרי הסלפי הזה טובי מתעד עשרות אנשים, כל אחד מספר במשפט וחצי מאיפה הוא בארץ ומה מביא אותו לעשות את השבת בלוד. “אני מנהריה. באנו לשמור על העם היהודי. אם לא אנחנו, מי?”, “אני מקריית ארבע. השארתי אישה עם חמישה ילדים”, “אני מרעננה. באתי לשמור כאן. עזבנו את השמנת, עזבנו את נווה זמר, עזבנו את כל השקט והפסטורליה והציפורים”, “אני מבית שאן. באנו לחזק את עם ישראל, לחזק את המשילות, לחזק את השלטון, לכבודה של ארץ ישראל ולכבוד עם הנצח”, “מה זאת אומרת? אי אפשר להיות בבית במצב כזה. זו זכות ענקית לבוא לפה”.

דתיים וחילוניים, בורגנים וארוכי שיער, בחולצות לבנות של שבת ובגופיות שחורות. יהודים מכל רחבי הארץ: מירושלים, מיהודה ושומרון, מפתח תקווה, מרמת הגולן, מצור הדסה.

איך אומר הבחור עם הקרחת ומשקפי השמש שחותם את הסרטון? “אנחנו כאן, כי יום אחד עוד נספר לילדים שלנו ולנכדים שלנו שבקיץ 2021 היינו חלק מקבוצה של אנשים שלא ישבו בבית מדושני עונג, הבינו שזה צו השעה ובאו לשמור על החיים של האחים והאחיות שלהם”.

2.

ראיתי ודמעתי. יש משהו כל כך מרגש בלראות ערכים כמו “ערבות הדדית”, “נושא בעול עם חברו”, “כל ישראל חברים”, הופכים מסיסמה, אפילו מקלישאה, למציאות חיה. אבל אחרי ההתרגשות הראשונית, ואחרי ששרשרתי את הסרטון לכל עבר, חשבתי לעצמי שאכן ראוי לבכות ממה שרואים כאן. רק שלא מהתרגשות אלא מכאב.

נכון, מחמם את הלב לראות אנשים שיוצאים מהבית שלהם, משאירים את המשפחה מאחור ונוסעים למשך שבת שלמה (ולמחרת זה חזר על עצמו אפילו ביותר הקרבה: לוותר על חג השבועות בחיק המשפחה), הכול כדי לשמור על אנשים שהם לא פגשו מעולם, או אפילו על הבתים הריקים של אנשים שהם לא פגשו מעולם, רק כי הם מרגישים שהם אחים שלהם.

אלא שזה רק הסיפור המשני באירוע הזה. הסיפור המרכזי כאן, הכותרת של הסרטון הזה, צריכה להיות: מדינת ישראל מפקירה את חייהם של אזרחיה. נקודה. תושבי עיר גדולה במרכז הארץ נשארו כמעט לבד מול אויב ערבי אכזרי ששורף את בתיהם ואת רכביהם ומחלל את בתי הכנסת שלהם, ובלי המתנדבים שהגיעו מכל רחבי הארץ – גם היה שוחט אותם. הנה תראו מה קרה השבוע ליגאל יהושע הי”ד. הוא פשוט היה שם לבד מול האויב הרצחני, בלי משטרה ובלי מתנדבים שעזבו את הציפורים של נווה זמר ובאו להגן על חייו.

וזה מקומם. וזה בלתי נתפס. וזה בעיקר מחזיר אותנו לתקופות עלובות בהיסטוריה של העם היהודי. הרי כבר הייתה במרכז הארץ עיר משגשגת שסימלה את הדו־קיום היהודי־ערבי. קראו לה חברון. אנחנו מכירים אותה עשרות שנים כמקום נפיץ עם מתיחות ביטחונית רבה, אבל פעם? הכי להפך. עד אותו יום מר בחודש אב תרפ”ט. ואגב, גם אז זה התחיל במהומות בהר הבית שהתפשטו לערים אחרות ברחבי הארץ.

אני יודע, המצב שלנו היום פי מיליון יותר טוב. האירועים ההם בתרפ”ט התרחשו לפני קום המדינה. היינו זקוקים לחסדיו של המנדט הבריטי שיתערב ויגן על חיי היהודים משכניהם הערבים. היום יש לנו ברוך השם מדינה וצבא ומשטרה וראש ממשלה. אפילו ראש ממשלה חליפי יש לנו. אין מה להשוות. ובעיקר: אם אנחנו רוצים יש לנו היום יכולת לעצור תוך יום את המהומות.

אלא שמדינת ישראל, משום מה, לא עושה את זה. כאילו חזרנו ברגע אחד אחורה לגלות, מלוד ללודז’. או אפילו לארץ ישראל, אבל לימים שבהם יהודים מגינים על עצמם באופן מחתרתי. אני מקווה שהבריטים לא יתפסו את החבר’ה מהסרטון הזה ויגלו אותם למחנות מעצר בקפריסין או באפריקה. ארוכה הדרך לחירות.

3.

ואז, אחרי שבוע כל כך קשה ומפחיד ומדכדכך ומתסכל, אתה שומע את הנאום של המפכ”ל ומבין מהיכן מגיעה הרוח הזאת. הדג רופס מהראש.

הציטוטים הראשונים היו כל כך חמורים שפשוט לא האמנתי. חשבתי שהוציאו את דבריו מהקשרם או שהייתה לו איזו פליטת פה. אז הלכתי להקלטה, לדברים המלאים שאמר רב ניצב יעקב שבתאי לראשי הציבור הערבי בלוד וברמלה: “בהזדמנות הזאת אני אומר שאנחנו לא נרפה, ונמצה את הדין עם כל מי שהפר את הסדר, עם כל מי שעשה ונדליזם, וזה לא משנה כרגע יהודים או ערבים. אנחנו כבר במהלך הימים האחרונים ביצענו לא מעט מעצרים. אנחנו נמצה את הדין עם כל הטרוריסטים. מבחינתי זה טרוריסטים משני הצדדים. זה אנשים שהפרו את השלווה של כולנו. וכרגע, התפקיד שלנו, את כל החבורה הזאת, להוקיע אותה מהחברה. משני הצדדים…

“אתם רואים את כל המערך שנמצא פה כרגע?”, הוא שאל את הקהל שמולו, “מי שיצא לו לבקר בפנים בתוך החפ”ק ולראות את השליטה על כל המערכים ועל כל הכוחות – כל התפקיד שלנו בשלב הזה היה להרגיע את הרוחות. אני חושב שעשינו את זה. אני חושב שהתובנות של שני הצדדים, מתחילים להפנים אותן. האירועים האלה יצרו איזה פער, תהום, שאף אחד מאיתנו לא רצה להגיע אליה. נכון, היו הצטברויות של כעסים כאלה ואחרים, משקעים כאלה ואחרים, אבל היה פה דו־קיום שהיווה דוגמה להרבה מקומות אחרים בארץ, גם ברמלה וגם בלוד, והיה אפשר להתפאר בהם. הזעזוע הזה שקרה, ייקח לנו עוד הרבה זמן לשקם את מערכת היחסים ולייצר עוד פעם את האמון על מנת לבוא ולהתחיל דרך חדשה”. סוף ציטוט.

4.

חשוב לזכור: הסוגיה של לוד לא פשוטה. אנחנו לא רוצים שזה ייגמר כמו בחברון, עם יהודים שחיים במובלעת, מוקפים בגדרות ובמחסומים. אנחנו לא מוותרים על הריבונות היהודית בעיר. אנחנו רוצים שהחיים יחזרו איכשהו למסלולם אחרי שהכול יירגע. אי אפשר עכשיו לשרוף את המועדון. עוד יבואו ימים של הידברות ושל חיבור עם ציבור ערבי מתון שרוצה בשקט או לפחות בפרנסה.

אבל האם זה תפקידו של מפכ”ל המשטרה, להיות גורם מאחד, ממתן, מפשר?! האם זאת התפיסה שלו כמפקד משטרת ישראל גם בייחס לעברייני תנועה? לגנבים? לסוחרי סמים? לשודדי בנקים? הכלה? הבנת שני הצדדים? וממתי “כל התפקיד של המשטרה זה להרגיע את הרוחות”, כלשונו?

הרי אם השוטרים שלו לא יקבלו את הפקודה לטפל ביד קשה בפורעים, לעצור אותם, לאסוף את הנשק שלהם ולהעמיד אותם לדין איך נגיע להידברות עם המתונים? בחיים הרוחות לא יירגעו, כי מי שישלוט ברחוב יהיו היורים, הזורקים, השורפים, הפוגרומיסטים.

ומעל הכול: מאיפה נכנס לו השיח הזה לראש? ספרתי: לא פחות משלוש פעמים הוא אומר “שני הצדדים”. והוא גם מוסיף בפירוש “מבחינתי זה טרוריסטים משני הצדדים”. כן, אני זוכר את הלינץ’ המזעזע שאירע בבת־ים. ואני זוכר את רצח מוחמד אבו־ח’דיר. וגם את מחתרת בת עין. ואפילו את פיצוץ מלון המלך דוד, אם כבר אנחנו באווירת המנדט הבריטי. אני זוכר את כל הטרור היהודי לדורותיו.

נו, האם הוא מאפשר לדבר באופן סימטרי על “טרוריסטים משני הצדדים”? ועוד שעות ספורות אחרי שמלווים למנוחת עולמים, לא רחוק משם, את יגאל יהושע הי”ד שנרצח בלינץ’ אכזרי בלוד, כשמידי יום אנחנו מקבלים תזכורת בווטסאפ להתפלל על המורה אלעד בן ג’וליה שנפצע קשה בלינץ’ אחר והרופאים נלחמים על חייו?

5.

דבר דומה קרה השבוע לחברת סלקום. גם ועד עובדי סלקום עשה את הסימטריה הזאת בין “שני הצדדים” והכריז על הפסקת עבודה לשעה של מחאה. זה מקומם, ולא בפעם הראשונה. ועד העובדים הכנראה ליברלי־קיצוני מנסה לחנך את הציבור ולהיכנס לסוגיות רגישות, כאילו זה נעשה בשם כל העובדים ובשם כל הלקוחות של החברה. הנה ציטוט מהפעם האחרונה שבה הם עלו לכותרות. אותה מיה יניב, יו”ר הוועד שחתומה גם על המודעה הסגולה המפורסמת של השבוע, כתבה אז: “ועד העובדים בקבוצת סלקום הודיע כי יעניק 45 אלף שקל לעובדיהם הנדרשים לעשות הליך פונדקאות בחו”ל, עד שהאור והצדק ינצחו ויגרשו את החשיכה”.

גם השבוע היא חשבה שהיא לוחמת אור וצדק. והאור והצדק הפעם הם תמיכה בחברה הערבית בימים הכי אלימים שלה, ושוב מתוך תחושה שרוב העם חושב כמוה. ואם הוא לא חושב ככה אז נחנך אותו לחשוב ככה, עד שנגרש את החשכה.

איזה יופי שהפעם הצרכנים לימדו את ראשי החברה, ואת כל המשק, שהעם לא איתם ושכדאי להם לבדוק את עולם הערכים שלהם. צריך ללמוד את הסיפור הזה של סלקום, שמעיד עד כמה יש לנו כוח. איך בכמה שעות הרשתות החברתיות יכולות לייצר מחאה ולגרום להפסדים של מיליונים. אולי צריך להשתמש בכוח הזה, בחוכמה, לעוד מאבקים מוצדקים?

6.

אבל משטרת ישראל היא לא חברה סלולרית. הדברים החמורים של המפכ”ל, אחרי שבוע של אוזלת יד של המשטרה, הם לא סתם אידיאולוגיה מעוותת. הם סכנת נפשות. כשפרסום של סלקום פגע בכל כך הרבה ישראלים הם עזבו את החברה, ובן יום המניה שלה ירדה. מצוין, שתרד. אבל מה נעשה כשהמניה של המשטרה יורדת? כשהיא מאבדת את יכולת ההרתעה והאכיפה שלה? ננייד את תושבי לוד המפוחדים למשטרה מתחרה?

המילים האלה נכתבות כשעוד לא ברור אם תושג הפסקת אש מול חמאס, בין סבב לסבב. אבל החשש הגדול שלי אינו מעזה. החשש הוא שאף כלי נשק לא ייאסף, אף אימאם לא ייעצר, אף פורע לא יועמד לדין, וגם על לוד תרד איזו הפסקת אש מסוכנת, בדרך לסבב הבא, בין “שני הצדדים”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’