מה ראש הממשלה הפסיד בעצרת יום ירושלים בישיבת מרכז הרב?

1.

יום ירושלים אחרי הצהריים.

מה הסיכוי שלכם לזכות בדופלקס? ולמה החלום שלכם קרוב מתמיד?

מה מברכים על שוקולד לבן עם שברי עוגיות? ומה על חטיף טעמי?

רגע לפני שיצאתי להנחות את עצרת ההודיה בישיבת מרכז הרב, נזכרתי איך נראה האירוע הזה לפני שנה. בית המדרש הגדול של הישיבה, שמאז שחרור ירושלים הומה מאות חוגגים מכל רחבי הארץ בערב הזה, היה ריק כמעט לגמרי. העצרת שודרה ממנו בשידור חי, אבל בלי קהל. באולם היו רק הנואמים, התזמורת ואנשי ההפקה. כולם כמובן עם מסכות, חלקם עם כפפות.

מבחינתי זה היה ממש רגע סמלי בכל שנת הקורונה בארץ: מרכז הרב שוממה בליל יום ירושלים. מצאתי תמונה שצילמתי לפני שנה, והעליתי אותה לפייסבוק עם הכיתוב החגיגי הזה: “זה מה שראיתי מולי כשעליתי להנחות את העצרת המרכזית של יום ירושלים לפני שנה בדיוק. הערב זה ייראה אחרת לגמרי, ברוך השם.”

כעבור פחות מחצי שעה נשמעו בירושלים צפירות עולות ויורדות. הבנתי שכנראה השנה הערב הזה לא ייראה כל כך אחרת. אבל, ברגע שיצאתי מהמקלט נטול הקליטה הופתעתי לקבל מסרון מצ’יקו בן זמרה, שמפיק כבר שנים את האירוע, ובו הוא כותב שלא רק שהכול יתקיים כמתוכנן אלא שאפילו ראש הממשלה לא ביטל את השתתפותו. אויבינו לא יהרסו לנו את חגיגות יום ירושלים. טוב, הלוואי.

מיהרתי להתארגן ליציאה ובדרך חשבתי לעצמי כמה זה מוזר. עוד מעט אני אמור לפתוח את האירוע המכובד הזה, שמתוכנן שבועות מראש לפרטי פרטים, אבל בעצם, שעה ומשהו לפני כן, מוקדם עדיין לדעת האם בכלל יתקיים.

כשנכנסתי לישיבה, אחרי שעברתי את הבידוק הביטחוני המקיף, אמר לי צ’יקו בחיוך מריר שיש לי מזל שלא הגעתי בזמן. זה היה קצת מוזר, כי שנים הוא אומר לי בתחילת אירועים בדיוק את ההפך.

מה קרה? מסתבר שהקהל הרב וכל צוות ההפקה, אנשי הסאונד, הבמה, הנגנים וכל השאר הגיעו בשעה מוקדמת כמתחייב מאירוע שמשתתף בו ראש הממשלה, עברו את הבידוק הארוך ונכנסו לאולם. ואז – אזעקה. כולם נסו על נפשם מהאולם וירדו למקלט. כשהם חזרו משם בשלום, דרשו אנשי היחידה לאבטחת אישים שכל אחד מהם יעבור שוב את כל שרשרת הבידוק מהתחלה. וכל זה נחסך ממני בזכות האיחור שלי. לא ייאמן. בערב אחד ניצלתי גם ממתקפת רקטות על ירושלים וגם מפעמיים בידוק ביטחוני.

2.

האירוע התחיל. אומנם באיחור מסוים, אבל במלוא השמחה וההתרגשות. מאות בחורי הישיבה רוקדים בהתלהבות עם תזמורת להבה לצלילי הלהיט הנצחי של יום ירושלים במרכז הרב “קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון”. הרב איתן אייזמן פותח, כמיטב המסורת, ואחריו שורה של רבנים ושירים וריקודים לכבודה של ירושלים.

כבר כנער צעיר אהבתי את העצרת הזאת. הרי מדינת ישראל לא יודעת בדיוק איך לציין את נס קיומה. זיקוקים ביום העצמאות זה דבר חביב, גם מטוסי צוקית שעושים תרגילי אקרובטיקה מפחידים באוויר הם דרך מעניינת לחגוג, ובכל זאת, מגיע למדינת ישראל, ובטח שלירושלים עיר הקודש, חגיגות ברמה אחרת. והנה פה זה קורה. מה יותר מרגש ביום ירושלים מלראות את ראשי המדינה, ואת ראש הממשלה, חוגגים בבית המדרש המכונן הזה את הניסים הגדולים בעצרת תורנית, עם דברי תורה מרוממים ועם שירים שאת המילים שלהם כתב ישעיהו הנביא?

בינתיים, מאחורי הקלעים, מוודאים איתי אנשי ההפקה שאני יודע היכן המקלט, כי הג’יהאד האסלאמי מאיים שבשעה תשע, כלומר בעוד 17 דקות, הם יפגיזו את ירושלים. רגע, מה זאת אומרת מאיים? מחבלי הג’יהאד האסלאמי כבר הפגיזו את ירושלים בשעה שש, אני שואל. לא, מסבירים לי, אל תתבלבל. המתקפה בשש זה היה חמאס. המתקפה בתשע זה הג’יהאד האסלאמי. אה, הבנתי.

טוב, אני לא צבי יחזקאלי שאמור להיות בקי בניואנסים האלה, מי משגר מה ובאיזו שעה. נו, בעזרת השם שהכול יעבור בשלום. כן, אבל אתה יודע איפה המקלטים פה? הם שואלים. האמת שלא, אבל אל תדאגו, אני ארוץ לאן שכולם ירוצו. לא, הם אומרים לי, התפקיד שלך כמנחה במקרה של אזעקת אמת הוא לכוון את הקהל בצורה מסודרת וסמכותית למקלטים ולהרגיע אותו. וואלה. אני מבין. רוגע וסמכות במצבי לחץ זה בדיוק אני. המרגיע הלאומי. טוב שהם לא שמעו מהילדים שלי איך התנהגתי כשהייתה אזעקה שעתיים קודם.

בסופו של דבר, כידוע, לא נורו באותו ערב עוד רקטות על ירושלים, אבל כן נאלצתי לגייס את כל מאגרי הרוגע והסמכות שלי כשפתאום הגיעה פקודה ממשטרת ישראל לסגור מיד את האירוע בגלל המצב הביטחוני. אותה משטרה שאישרה לקיים אותו, החליטה לאור הערכות המודיעין שאסור בשעות הקרובות לקיים התכנסויות בירושלים. ואני זה שצריך עכשיו להודיע לבחורי הישיבה ולכל הקהל הגדול שהתאסף אחרי שנת הקורונה לעצרת ההודיה המשמחת הזאת, שעליו לעזוב את המקום מיד, ולראות את נאום ראש הממשלה, ויותר מזה, את השירה של אברהם פריד שהגיע לראשונה מאז הקורונה לישראל, בשידור החי באינטרנט ולא במציאות. וזה עוד אחרי כל הזמן שהם חיכו לבידוק ביטחוני. פעמיים.

3.

טוב, אם ראש הממשלה היה מגיע לאירוע, אולי היה שווה כל הבלגן הזה. אבל הוא לא הגיע. כלומר, את זה אני יודע רק עכשיו, להגיד בוודאות שהוא לא הגיע. בזמן אמת לא התקבלה הודעה מסודרת. להיפך. ההחלטה הרשמית הייתה, כאמור, שלמרות המצב הביטחוני הוא לא ייתן לאויבינו לבטל את החגיגות. אבל פתאום אתה מתחיל להרגיש באוויר שהדריכות האבטחתית יורדת. קשה לי להצביע על הנקודה המדויקת. פה שני מאבטחים שיורדים מהבמה, שם שוטר יס”מ שנעלם.

מתי ידעתי סופית שהוא לא מגיע? הו, זה דווקא היה ברור מאוד. כשארבעה אנשי צוות טכני של השב”כ ניגשו, בשיא האירוע, לפודיום שממנו נישאו כל הנאומים, פירקו אותו לחתיכות והוציאו אותו מהאולם. לכל אירוע שראש הממשלה נואם בו, ואני מקווה שאני לא מגלה כאן סודות מדינה, מגיע הפודיום המשוריין שלו. ואם בסוף הוא לא מגיע אז אין בו צורך. רק שאני לא מבין מה הלחץ, למה באמצע אירוע שמצולם ומשודר לעשרות אלפי אנשים בשידור חי צריכים לעלות לבמה ולפרק. מה קרה? הכפתור האדום מסתתר שם בפנים?

האמת, חבל כל כך שראש הממשלה לא הגיע בסופו של דבר. לא חבל לי בגלל העצרת. היא הייתה מכובדת ומרגשת גם כך. בעיקר כשאורח הכבוד יונתן פולארד נכנס לאולם כמו מתוך חלום. חבל לי על ראש הממשלה, שלא זכה למעמד החיזוק השנתי שלו. אני מתבונן עליו שם בשנים האחרונות. אלה באמת רגעים נדירים של נחת בשבילו.

נכון, גם בשוק מחנה יהודה הוא מתקבל בחום רב, אבל כאן זה לא רק “היידה ביבי”. כאן זה “לבנימין אמר ידיד ה’ ישכון לבטח”. כאן זה בית המדרש עם הרוח הגדולה של הרב קוק. עם המתנה שהישיבה מעניקה לו בשנים האחרונות. פעם טלית, פעם מכתב שכתב הרב קוק לסבו הרב נתן מיליקובסקי, פעם תמונה עם הכיתוב “עלה למעלה עלה”. איפה נתניהו מקבל חיזוק כזה? ועוד אחרי שנה כזאת, שבה כל כך הרבה אנשים אומרים לו “רד למטה רד”?

4.

והכי חבל לי שראש הממשלה לא זכה לשמוע השנה את הנאום המרכזי של ראש ישיבת מרכז הרב. בכל שנה, לפני הנאום של ראש הממשלה, נושא דברים הרב יעקב שפירא. הוא מדבר תמיד מהכתב, בשקט, בטון מונוטוני, בלי תנועות ידיים, בלי מחוות של נואמים דגולים. אבל מי צריך מחוות כשהנאום עצמו מלא בתוכן, במבט מעמיק על ענייני השעה, בפרספקטיבה היסטורית.

אז, ברשותכם, לטובת הקורא בנימין נתניהו אביא כאן חלקים נרחבים מהנאום שהוא הפסיד השבוע בגלל החמאס. סליחה, בגלל הג’יהאד האסלאמי. כדאי לך לקרוא, אדוני ראש הממשלה (אתה לא חייב לשתף הפעם). זה עשוי לתת לך כוחות שעוד תזדקק להם:

“כתוב בפסוק ‘דברו על לב ירושלים’, והלב של ירושלים נמצא היום בדרום”, פתח הרב שפירא, “הוא נמצא ביחד עם כוחות הביטחון ועם כל בית ישראל, וכולנו מתפללים שהקב”ה יעזור לכוחות הביטחון ויתקנם בעצה טובה.

“בשנה הזאת, אחרי הקורונה, ממש מתקיים בנו הפסוק ‘וגילו ברעדה’. במירון היה שילוב של שמחת תורה עם יום הכיפורים, וכל הקדושים עד לקדוש בצומת תפוח, השם ייקום דמו… אנחנו עוברים ימים שנראים כמו הסתרה שבתוך הסתרה, אבל כבר לימד אותנו הרמח”ל שבשעה שהקב”ה מביא גאולה לעולם, הוא מסתיר מישראל את השלבים עד לרגע שבו תהיה התגלות של כבוד ה’.

“בשנה האחרונה ראינו איך עולם חזק שמצליח להביא דגמי סלע מהמאדים, ליצור בינה מלאכותית, להשתיל לבבות, לפתח איברים, ומדמה את עצמו כמעט למגדל בבל – עומד חסר אונים מול נגיף בלתי נראה. בתקופה הזאת אנחנו צריכים לזכור שראש הממשלה עמד ואמר קבל עם ועדה שצריך להתפלל. ‘גם במכון ויצמן מתפללים’. והתפילות עזרו, סללנו מסלול מחדש ולקחנו גם את עצמנו בעירבון מוגבל. עם ישראל, בפרט בארץ ישראל, זכה לראות את האור בתוך החושך.

“אולם מאידך, ישנו חיידק שעדיין לא התגברנו עליו, חיידק חברתי של שיסוי ופירוד שכביכול הותר ברבים. חיידק שלא גורם לנדבק בו חולשה וחוסר נשימה. להפך. הוא נותן לו מרץ ודחף בלתי נשלט של שנאת חינם. הוא מביא את העולם לציניות שבה המרוץ אל התהילה המדומה עובר דרך כיתת יורים של תקשורת ואידיאולוגיה מזויפת.

הוא משכיח מאיתנו את החובה המוסרית להכרת הטוב והתודה. ולכן בערב הזה, עם ההודאה לקדוש ברוך הוא על יום ירושלים, אנחנו צריכים להודות גם על כל הקורות אותנו בשנה האחרונה”.

5.

הרב שפירא סיים בדברים לכבוד מי שהוא כינה “הפנים החדשות בישיבתנו, יהונתן פולארד”.

האירוע הזה הפך בעצם לקבלת הפנים ההמונית הראשונה שלו, מאז הגיע ארצה באישון ליל בשיא הקורונה. במשך דקות ארוכות מאוד הקהל שר ורקד איתו. אני ממליץ לכם לצפות בתיעוד של הרגעים המאוד מרגשים האלה. “נמצא איתנו אחינו יהונתן פולארד ורעייתו, שתזכה לרפואה שלמה בקרוב. מי שמתקרב לגבולה של ארצות הברית סמוך לניו־יורק רואה כי מוצב שם פסל החירות. יהונתן פולארד זכה להפוך מאסיר לסמל של חירות, ולא רק לפסל. עם ישראל כולו הוא סמל של חירות, סמל של שבירת עול הגויים מעל צווארנו.

“מרן הרב קוק כותב כי ההבדל בין עבד לבן חורין אינו רק הבדל מעמדי, שזה משועבד למישהו אחר וזה אינו משועבד. אנחנו יכולים למצוא עבד שרוחו מלאה בחירות, וכן לראות אנשים שכביכול הם בני חורין אבל רוחם רוח עבד. הרוח האמיתית היא הרוח הנישאה שמרוממת את האדם. הרוח הזאת מביאה את האדם להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו. ואילו מי שהוא בעל רוח עבדות, לעולם אין תוכן חייו והרגשתו מבטאים את תכונת נפשו האמיתית, כי אם רק מה שנראה טוב ויפה אצל מישהו אחר. עם ישראל כולו הוא עם של בני חורין. אנשים אחים אנחנו. הגיעה השעה ביתר שאת שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונו. שסגנון המשטמה והשנאה יסור ממחננו ומכל בית ישראל, ותבוא לנו רוח של נחמה ושל טהרה.

“זכיתי לבקר את יהונתן לפני שתים עשרה שנה בחודש טבת. בסוף הביקור אני וחבריי ביקשנו ממנו לשיר. אמר לנו יהונתן: ‘תראו, דרך אמי אני צאצא לגאון מוילנא. עם ייחוס כזה אני ליטאי, ובכל זאת אני מוכן לשיר…’. אני מאחל לך ולרעייתך כי תמשיכו כל חייכם לשורר. ‘שירה חדשה שיבחו גאולים’. בעזרת השם תגיעו לקיום הפסוק, ‘יחד כולם הודו והמליכו ואמרו’.

“יהונתן ורעייתך, הקב”ה מלווה אתכם בהשגחה פרטית בדרך החדשה שאתם הולכים כאן בארץ ישראל. אני רוצה להעניק בשמי וגם בשם ידידי, הרב שמואל בן הרב מרדכי אליהו, טלית שתוכל להתעטף בה. אני מברך אותך – כפי שאנחנו אומרים לפני שאנחנו מתעטפים בטלית, שהטלית פורשת כנפיה ומגינה – יהי רצון שהטלית תגן עליך ועל כל בית ישראל”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’